רענן שקד פרסם טור ב״ידיעות אחרונות״ בשישי האחרון, בו הוא מספר על חוויותיו מכמה ימים שבהם אשתו טסה לחו״ל והשאירה אותו עם לבד עם שני הילדים. בטור, שחלקו כנראה כתוב בהומור, מתאר שקד את האימה שאחזה בו כשקיבל את רשימת המטלות שהיה צריך להכין – טנא, אקטימל אנה ואלזה, סדנת קאפקייקס ועוד. בין השאר הוא מתאר את העולם הסודי שגילה, שמורכב מהודעות ווטסאפ ומיילים מהגננת, שהוא נוטה להתעלם מהם בדרך כלל או כלל לא מקבל אותם. בהמשך הוא מפליג לספר על ההבדלים בין המוח הגברי לנשי ביחס לגידול הילדים.
אוי, רענן, נפלת שוב למלכודת של הבדיחה הישנה, שכבר העלתה עובש, על הגבר שנשאר לבד עם הילדים ולא מסתדר. חנוך דאום היה שם לפניך, וגם אז זה לא הצחיק. כל הבדיחות האלה על העובדה שנשים מסוגלות לעשות 10 דברים במקביל בדקה וגברים רק יודעים לשבת מול הטלויזיה ולצפות בכדורגל, ושיש ווטסאפ חפירות של האמהות מהגן/מבית הספר ורק האמהות חברות שם, כי הן חופרות וגברים לא מסוגלים לסבול את החפירות על קאפקייקס וטנא לשבועות.
רענן? דווקא אתה, שכתבת ספר על ההורות החדשה שאתה חווה, שכתבת על הצפירה שחווה כל הורה בשעה ארבע אחרי הצהרים, כשצריך לרוץ לאסוף את הילדים מהגן? נדמה היה לרגע שאתה מייצג אבהות חדשה, מעורבת, לוקחת אחריות, משותפת, נושאת בעול גידול הילדים. ההורות החדשה נפסקה כשהגעת לקבוצת הווטסאפ של הגן?
גברים, די עם זה. תהיו מעורבים. אל ׳תעזרו׳ בבית, תהיו מעורבים, תקחו אחריות. תקראו את המיילים מהגן, תהיו חברים בקבוצת הווטסאפ של הורי הכיתה. תדעו מתי צריך להביא חולצה לבנה ומעדן חלב אהוב ומתי צריך לשלוח עם הילד לכיתה את הנר עם תכונות האור שלו ואת הלב המקושט ליום המשפחה. גברים מדברים היום על הורות חדשה ועל גבריות אחרת, אז תעשו את זה. הורות חדשה זה לא רק לקחת את הילד פעם בשבוע אחרי הצהרים לגינה הציבורית ללמוד רכיבה על אופניים. הורות חדשה היא הורות שלוקחת אחריות על גידול הילדים.
היום אני אלמן, ומגדל ילדה בת 7 לבד. אני מקבל את כל המיילים מהמורה וחבר בקבוצת הווטסאפ של הורי הכיתה וגם בקבוצה של האמהות של הבנות של הכיתה. נכון, לא קל לגדל ילדה לבד, בין אם את אשה ובין אם אתה גבר, ולפעמים אני מקבל עזרה מהסביבה, וגם לומד דברים חדשים. לדוגמה, שלא נועלים נעליים שחורות עם שמלה לבנה, ושלא נועלים נעלי סירה עם גרביים. כשזוגתי עוד היתה חיה, היתה לנו חלוקה מסודרת של המטלות בבית, כולל מטלות גידול הבת שלנו. לא ׳עזרתי׳ לה, אלא ׳השתתפתי׳ באחריות. יש הבדל גדול בין להגיע בשעה 19:30 מהמשרד ולהגיד לזוגתך: ״טוב, את נראית לי עייפה, אני אספר להם סיפור לפני השינה וארדים אותם״, לבין להגיע בשעה 15:45 לגן/לצהרון ולאסוף את הילדים שלוש פעמים בשבוע כדי שזוגתך תוכל גם לתחזק קריירה משמעותית, להכיר את ההורים/המחנכת/הגננת, לדעת מתי יש יום הולדת אחרי הצהרים ומתי יש טקס בגן ושצריך להביא טנא ואקטימל. זה לא עולם סודי של נשים, זה עולם שאתה בוחר להתעלם ממנו, כי זה נוח לך. לא צריך מוח נשי כדי לזכור שלילד מספר 1 יש מסיבה אחרי הצהרים, ולילדה מספר 2 יש טקס יום ירושלים, ושצריך לבוא היום עם חולצה לבנה וטנא, שבפסח מביאים תפוח אדמה מבושל ומקולף ועלה חסה, ובל״ג בעומר מביאים תפוח אדמה מבושל לא מקולף, ושכדאי לשמור את אריזת הקרטון הריקה של המצות אחרי פסח, כי ביום העצמאות היא תהיה אריזה לחבילת שי לחיילים. זה לא מדע טילים, רק צריך לשים לב ולהיות מעורב.
מעניין שאותם גברים, שמתיימרים לייצג ״הורות חדשה״, דורשים לבטל את חזקת הגיל הרך. איזו לגיטימציה יש לכם לדרוש דבר כזה כשאתם לא מעורבים בגידול הילדים כשאתם עדיין בזוגיות? למה אתם נזכרים בהורות שלכם מיד לאחר הפרידה? איפה הייתם לפני כן? בעבודה? למה אתם דורשים מהמורה לכתב אתכם בכל הודעות המייל שהיא שולחת רק אחרי הגירושים, ולפני כן בכלל לא קראתם את ההודעות כי ׳זה התפקיד של האשה׳?
אם ההורות שלכם היתה מעורבת ושוויונית לפני הפרידה, ראוי שהיא תישאר כך גם לאחר מכן, אבל בדרך כלל זה לא המקרה. הורות לאחר הפרידה אמורה להיות שיקוף של ההורות לפני הפרידה. מי שהיה מטפל עיקרי בילדים לפני הפרידה אמור להישאר זה שיהיה המטפל העיקרי לאחריה.
אני צועק את זה כבר שנים. קחו אחריות על גידול הילדים, ורק אז תוכלו לבוא בדרישות. הורות שוויונית מתחילה מהבוקר, עם הסנדביץ׳ והחביתה והטנא עם מעדן חלב אהוב. לא צריך מוח נשי בשביל זה, צריך לקום מהמיטה ולהתחיל להיות שותף.
אב במשרה מלאה 
אתה פשוט מדוייק ומעורר השראה!
אהבתיאהבתי
תודה!
אהבתיאהבתי
ואני דווקא חושבת שהסאב טקסט היה שיר הלל לאישה שלו, בלי או עם קשר לתפקוד שלו כאבא הוא מעריך ומוקיר את היותה אמא נפלאה.
אהבתיאהבתי
הבעיה היא ששיר ההלל הזה קשור רק למיומנויות של אשתו בגידול ילדים ובארגון הזמן בבית, לא שיר הלל לעובדה שהיא מנהלת קריירה מצליחה.
זה כמו שהחרדים אומרים "כבודה של בת מלך פנימה". מעריצים את האשה על יכולותיה בתחומים המסורתיים בלבד, של גידול ילדים ודאגה לבית.
כאן הבעיה.
אהבתיאהבתי
בעבודה אני נותן הרצאות על החשיבות העצומה של גיוון (Diversity) בסביבה העסקית. יש מחקרים לרוב שמראים איך תוצאות עסקיות של חברות משתפרות ככל שההרכב האנושי (גם בין העובדים, אבל גם, אם לא בעיקר, בין מנהלים) מגוון יותר. אנחנו רגילים להתרכז במיעוטים בהקשר הזה (ערבים/רוסים/אתיופים/דתיים/חרדים בארץ, שחורים/היספאניים/אסיאתיים/מוסלמים/יהודים בארה"ב ואירופה), אבל זה נכון לא פחות לגבי נשים. וכל פעם מחדש אני רואה את תמונת הראי של זה במקומות ה"נשיים" בחיים שלנו- החל מוועדי הורים שיש בהם גם אבות ולא רק אמהות (לפעמים זה כל ההבדל בין וועד מתפקד ויצירתי לבין וועד אפאתי), ועד בתי ספר שמקפידים על אחוז יותר מאוזן של מורים גברים, ולא רק בתפקידי חינוך גופני או חקלאות. אפשר לדבר עד מחר על אפליה מגדרית, על הבדלי שכר, על הסללה ועל הטיות בבחירת מקצוע ובקבלה לעבודה. אבל אם אנחנו הגברים לא ניקח אחריות, אם לא נבין שהעולם יהיה יותר טוב רק אם נהיה מעורבים ושותפים, התלונות שלנו לא שוות כלום.
אהבתיLiked by 1 person
ניתוח מעניין, תודה!
אהבתיאהבתי
"לא צריך מוח נשי כדי לזכור שלילד מספר 1 יש מסיבה אחרי הצהרים, ולילדה מספר 2 יש טקס יום ירושלים, ושצריך לבוא היום עם חולצה לבנה וטנא, שבפסח מביאים תפוח אדמה מבושל ומקולף ועלה חסה, ובל״ג בעומר מביאים תפוח אדמה מבושל לא מקולף, ושכדאי לשמור את אריזת הקרטון הריקה של המצות אחרי פסח, כי ביום העצמאות היא תהיה אריזה לחבילת שי לחיילים. זה לא מדע טילים, רק צריך לשים לב ולהיות מעורב."
???
דרור, אחי לסטטוס, קצת עייפתי מהסופרמניות החד-הורית הפומבית דקלרטיבית שלך. גם אני אלמן. אני מגדל לבד כבר חמש שנים את ארבעת ילדיי, שלושה בנים ובת, טוח גילאים שבין 7 ל-18. עם מעט מאוד עזרה היקפית, מאז שהתאלמנתי אני מוצא את עצמי מגייס ומפתח יכולת שונות שלא היו לי כדי לכסות תפקידים ומשימות שקודם לכן הופקדו בידי אישתי ז"ל כחלק מהחלוקה שנוצרה בינינו, חלקה מתוכננת ומודעת וחלקה התפתח לאורך השנים בהם הספקנו לפתח זוגיות והורות משותפת, רובה לא מגדרית ושוויונית.
אבל….
עבור א/נשים מסויימים/ות – כל אחד ויכולותיו ומוגבליותיו,, זה הרבה יותר ממדע טילים,
ולא משנה כמה תשים לב, וכמה תהייה מעורב (ואני שם לב וכל כך מנסה, אבל יש כל כך הרבה פרטים לשים לב אליהם ולהיות מעורב בהם), ולזכור ולעקוב למי מהילדים צריך לשולח מה ולהלביש מה למתי – זה בלתי נמנע שתפשל כלפי מישהו או כלפי עצמך או כלפי מקום העבודה א הלימודים שלך… ומישהו יכעס או לא יבין וכל זה ביחד עם תחושת האשמה שלך כלפי עצמך ??
ואז באים אתה וכשמותך ומסבירים שבעצם זה כל כך קל ופשוט ורק צריך לשים לב… ולהיות מעורב..
אז בוא נעשה סדר, ברשותך (או בלעדיה):
צריך וראוי שאבות (ובימינו הורים בכלל, אם תראה כיצד מתנהגים ומתפקדים בני/בניות נוער) יקחו אחריות הורית גבוהה יותר ולא יאחזו באילוצי קושי או חוסר יכולת מגדרית או אחרת. חד הוריים, דו מיניים ותלת פאזיים, הורים באשר הם הורים!!
בחרת (או שלא…) להפוך להורה – את/ה אחראי/ת לספק לילדך את כל הנחוץ להם והיותך גבר, אישה, חד הורי או כל נסיבות חיים אילוציות אינה תירוץ או הצדקה להימנעות מכך, גם אם זנ ממש קשה (וזה קשה. בוא לא נתכחש לכך). אבל, בוא לא נטיף לקלות שבכך, בוא לא נקל ראש באנשים שהדבר דורש מהם התגייסות, כמעט על אנושית. כי זה משיג את התוצאה ההפוכה בדיוק. בוא נעריך ונפרגן למי שמצליח ומתמודד, בוא נעזור ונעודד את מי שמתקשה…
מתנצל מראש על שגיאות ניסוח והקלדה. נכתב ונשלח ברמת ובשטף לפני שאתחרט על כתיבת הדברים…
אהבתיאהבתי
דובי זה קשה, בטח שזה קשה. כשמגיע סוף השנה אני נכנסת לחרדות. יש לי יומן וכל מייל / וואטסאפ מתורגם באופן מיידי לשורה ביומן. זה קשה גם לנשים. אבל דרור צודק, יש ענין בלקיחת האחריות הזו, ולצערי הרב עד מאד אני רואה ממש מעט גברים שעושים את זה, כשיש עוד ברירה.
אהבתיאהבתי
לא אמרתי שהוא לא צודק. המסר לאחריות הורית גדולה יותר של אבות בעיקר ושל הורים בכלל – ראויה ונכונה. היא רק חייבת לבוא במקביל להכרה בקושי שהדבר ולא כהצגתו כמובן מאליו ומגיע כלאחר יד. זה ממעיט במאמצים של מי שכבר עושים זאת, במאבק יומיומי ומרחיק את בעלי הרצון הטוב שעדיין לא שם, אבל מבטם מופנה לכיוון הנכון.
אהבתיאהבתי
לא אמרתי שזה קל ומובן מאליו. אמרתי שצריך לקחת אחריות. ברור שבזוגיות יש בן/בת זוג שטובים בתחומים מסוימים יותר מהאחר, וטבעי שהם יקחו אחריות על התחומים האלה. עדיין, בן/בת הזוג השני צריך להיות מעורב.
אהבתיאהבתי
זה לא מדע טילים, רק צריך לשים לב ולהיות מעורב."
רק לשים לב ו להיות מעורב.
רק….
אהבתיאהבתי
גם אצלי היומן מלא בתזכורות.
אהבתיאהבתי
דובי, אתה צודק לחלוטין אבל לא ראיתי איפה דרור טוען שזה קל. זה קשה, בטח שזה קשה, ואני כאמא מפספסת מיילים ו-וואטסאפים כל הזמן (רק היום פספסתי שיש לילד טיול והוא יצא מהבית בלי כובע ומים…). אלא שלא מדובר במשהו שרק נשים יכולות לעשות באופן מסתורי. ולא, זה עדיין לא מדע טילים, אלא "רק" משהו שמצריך המון תשומת לב או יכולת ארגונית.
אהבתיאהבתי
תודה
אהבתיאהבתי
דובי, אין לי ויכוח איתך. ברור לי שלגדל ילדה אחת במשפחה חד הורית זה ממש לא דומה לגדל 4 ילדים במשפחה חד הורית. כמות התיאומים והמטלות היא פי כמה וכמה.
אני לא מציג את עצמי כסופרמן, זו סתם התמונה בבלוג בתור בדיחה. גם אני למדתי לעשות דברים לאחר שזוגתי נפטרה, דברים שבעבר לא עשיתי והיא היתה אחראית עליהם.
אני מסכים שאבות צריכים לקחת אחריות, בלי קשר לזה שהם שייכים למגדר מסוים.
אהבתיאהבתי
"זה הרבה יותר ממדע טילים, ולא משנה כמה תשים לב, וכמה תהייה מעורב (ואני שם לב וכל כך מנסה, אבל יש כל כך הרבה פרטים לשים לב אליהם ולהיות מעורב בהם), ולזכור ולעקוב למי מהילדים צריך לשולח מה ולהלביש מה למתי – זה בלתי נמנע שתפשל כלפי מישהו או כלפי עצמך או כלפי מקום העבודה או הלימודים שלך… ומישהו יכעס או לא יבין וכל זה ביחד עם תחושת האשמה שלך כלפי עצמך ??"
שים לב, מה שכתבת הוא שיקוף די מדויק של התחושה איתה מסתובבות רוב האמהות בעולם… ברוך הבא למועדון.
אהבתיאהבתי
אין צורך בברכות קבלת פנים (״ברוך הבא למועדון״). אני חבר במועדון הזה כבר למעלה מעשרים שנה. רק שבחמש השנים האחרונות החברות במועדון ההורי הזה נעשתה קצת יותר אינטנסיבי כאשר המלאכה שחולקה בין ארבע כתפיים הועמסה מחדש על צמד הכתפיים שלי.
אינני בא להקל ראש במאמץ ההורי – אבהי, אמהי, שוויוני, מדכא (מלשון דיכוי), חד הורי או אחר.
אינני מבקש רחמים או אמפתיה.
אני גם מודע לכך שעבור אמהות רבות, גם בזוגות בהן לכאורה מוכרזת חלוקת נטל שוויוניות כמו שדרור מקדם, ובצדק, האישה נדרשת/מצופה לקיים קריירה מקצועית לצד הורות מושלמת מבלי שהאחת תפגע בשניה ואילו עבור הגבר הקריירה המקצועית יכולה לשמש תירוץ/הצדקה לתפקוד הורי לקוי/חלקי תוך ציפייה/הסנה שהאמא/אישה תפחה על כך ותמשיך לקיים איכות הורית/מקצועית מלאה.
אני רק זעקתי כנגד המסר המשתמע ( וכנראה שהשתמע לי לא נכון, לאחר ההבהרות של דרור), כאילו ההתגייסות ההורית הטוטלית הנדרשת מאמהות בזוגות בהם לא מתקיימת חלוקת נטל שוויונית/הוגנת/מוסכמת או בקרב משפחות חד הוריות (בין אם ההורה החד הוא האב או האם) – היא מובנית מאליה וכרוכה רק בהחלטה, מודעות, תשומת לב – ולא בקיום אורח חיים אינטנסיבי, מטורף, עמוס, כמעט על אנושי, שהסיכוי לכישלון ואי עמידה בציפיות כלפי מישהו זה או אחר ותחושה של אשמה תמידית – היא די אפסית.
תוסיפו לזה הפרעת קשב והחיים בכלל תותים.
(קצת לקטר מותר לפעמים, לא ?)
דובי
אהבתיאהבתי
אני מסכים אתך במאה אחוז ואני גם מקיים.
אני רק תוהה אם באמת רוב האבות הם עדיין מהדור הישן שרק "עוזר"
אהבתיאהבתי
כמו בכל דבר, יש ויש. יש יותר אבות מעורבים היום מבעבר, ועדיין ברוב הבתים הנשים נושאות בעול גידול הילדים ובמטלות הבית.
אהבתיאהבתי
לא יודעת איפה מוחאים כאן כפיים, אבל שאפו!!
כתיבה מדוייקת, קולחת, בגובה העיניים ופוקחת עיניים.
אושר צרוף לקרוא זאת, ומסכימה איתך בכל מילה.
מי שדאג להביא ילדים במשותף לעולם הזה, ראוי שגם ידאג להם במשותף ולא רק אחרי הפרידה (כשברור מהי מטרת הצעקה עכשיו אני שותף).
תודה רבה לך על שורות אלו.
מגדלת את שני ילדיי לבד כבר שנים ולפעמים, כמו הבוקר, שוכחת שצריך חולצה לבנה. ההבדל הוא שאם הייתי נשואה, היתה נפתחת על העניין מלחמת עולמות של "זה התפקיד שלך ולא שלי" ובמקום זאת, העניין נפתר בעשר דקות באיתור חולצה לבנה מסוג הלא-טריקו.
מאחלת שתגדל את בתך בנחת.
אהבתיאהבתי
תודה!
אהבתיאהבתי
פוסט מדהים, כתוב מעולה עם תגובה נהדרת לרענן שקד. עד החלק של "אותם גברים שמתיימרים לקדם הורות חדשה דורשים לבטל את חזקת הגיל הרך".
פה הטעות שלך. אלה שנלחמים לביטול חזקת הגיל הרך עושים את זה כי כבר לא נותנים להיות אבות. הם לא עושים את זה בשביל המזונות, או המשמורת, אלא כדי להיות הורים. אלה שמראש לא היו מעורבים, בדרך כלל גם עכשיו לא ממש יהיה אכפת להם מחזקת הגיל הרך אלא רק מהורדת המזונות ונטל גידול הילדים. ואלה – הם לא אותם אנשים פעילים שרק רוצים לגדל את הילדים שלהם. הם לא היו פעילים בהורות לפני הגירושין, ואין להם שום רצון לשאת דגל מאבק אחרי הגירושין.
אני מכיר הרבה מהאבות הנלחמים בחזקת הגיל הרך. אף אחד מהם לא נלחם בה בשביל הכסף. או בגלל שנזכרו להיות אבות. הם נלחמים בה כי היא מאפשרת למין השני לשלול מהם את הזכות להיות אבות.
אהבתיאהבתי
תודה על הדברים, ברק. אני מסכים איתך שמי שהיה אב מעורב לפני הפרידה, צריך להמשיך להיות אב מעורב אחרי הפרידה, והדבר צריך להתבטא בקביעת הסדרי הראיה.
על זה אני מדבר ואת זה כתבתי – הסדרי הראיה צריכים לשקף את המצב לפני הפרידה.
אהבתיLiked by 1 person
זה לא מה שמשתקף מהטקסט. או לפחות מה שאני הבנתי. אבל תודה על ההבהרה
אהבתיLiked by 1 person
רק פרט קטן.
אב אשר היה מעורב בגידול הילדים לפני הפרידה בצורה שוויונית (או נניח לרגע כמעט שוויונית, כי עדיין כמו שנכתב, יש הורה שדואג ל-א' והורה שדואג ל-ב', טוב הבנת כבר) ראוי לקבל יחס קצת יותר שוויוני מהמדינה מאשר הסדרי ראיה וכברירת מחדל.
אב כזה ראוי לקבל חזקה משותפת עם האם, או שאיך קוראים לזה היום, משמורת משותפת על ילדיו. אב מסוג זה ראוי ליחס קצת יותר מכבד מהסדרים בהם יאפשרו לו לראות את ילדיו, מפליגים ככל שיהיו. המונח "הסדרי ראיה" מקומם אותי, סורי.
אהבתיאהבתי
אם המשמורת עד הפרידה היתה אכן משותפת, מן הראוי שהיא תישאר כך לאחר הפרידה. הילד צריך לראות את הוריו כמו שראה אותם קודם לכן. מסכים לחלוטין. לדוגמה, אם האב הוא זה שהגיע שלוש פעמים בשבוע מוקדם לגן והיה עם הילד אחרי הצהרים, זה צריך להיות כך.
אהבתיאהבתי
אתה כל כך צודק. באמת חבל שאבות צריכים להיפרד כדי "לקבל" יומיים בשבוע להיות הורים. זה עצוב. כשאני יוצאת למילואים או נוסעת לחו"ל לעבוד, ושואלים אותי "ומי עם הילדים?" אני באופן אוטומטי עונה: "אם הייתי גבר – לא הייתם שואלים בכלל". חבל שבשנת 2016 עוד מתעסקים פה בסוגיות האלה כשבשנת 1940 סבתא שלי סללה כבישים ובנתה בתים בידיים חשופות.
אהבתיאהבתי
אשה שהגיעה לדרגה גבוהה בחברה תמיד תישאל בראיונות – ומה עם הילדים? מי מטפל בהם?
גבר לא ישאל מעולם את השאלות האלה. מעצבן.
אהבתיאהבתי
כמדומני זוהי שאלה *לא חוקית* בראיון אשר עשויה לחשוף את המעסיק לתביעה, הלא כן? בדומה לכל שאלה אחרת העוסקת בפרטים דמוגרפיים -מקום מגורים, גיל ואפילו האם שירתת בצבא – משום שהמועמד יכול לטעון אחר כך כי אי-העסקתו לא נבעה משיקולים מקצועיים.
אהבתיאהבתי
זו שאלה לא חוקית אבל עדיין נשאלת בכל מיני דרכים עקיפות כמו: האם יש לך מגבלה לצאת לחו"ל בהתראה קצרה?
לכי תוכיחי…
אני תמיד שומרת את הסטטוס שלי לעצמי, כמה שאפשר.
ג'ינגול תמידי, אבל הם יגדלו בסוף וצריך גם לדאוג לעתיד המקצועי.
אהבתיאהבתי
יפה אמרת, הפעם רענן אכן פישל…
אהבתיאהבתי
תודה!
אהבתיאהבתי
תודה רבה על פוסט תיקון לפוסט של רענן שקד שדי הפליא אותי. כשאני קוראת פוסט בבלוג, אני מחפשת היכן אני יכולה להזדהות ובמקרה של הפוסט של רענן, פשוט לא הזדהתי. בן זוגי היקר מכותב בקבוצת הוואטסאפ, מכין את הסנדוויץ בבוקר ודואג שאחד מאיתנו יביא את הטנא/תפו״א/חולצה לבנה/מתנה ליום הולדת. נכון, עדיין יש דברים שהייתי שמחה שישתתף יותר (כמו נקיונות), אבל גם שם, הוא עושה חלק נכבד מאוד.
אהבתיאהבתי
תודה לך. אכן זכית בבן זוג מעורב ומשתתף.
אהבתיאהבתי
והכי מעצבן זה אבות שאני מכיר ופתאום נאלצים לקחת אחריות מלאה וזמנית על ילדיהם כי בת זוגם לא נמצאת בבית לחמישה או שישה או שבעה ימים מסיבות אילו ואחרות, ופתאום הם מרגישים צורך לבוא ולהגיד לי שעכשיו הם ממש מזדהים איתי ומבינים כמה זה קשה…
והאמת, אילו הרגעים שאני נוטה דווקא למסר שלך, דרור, כלומר – מה עניין קשה לכאן ?
ואיפה בכלל כתוב שאמור להיות קל ?
זה התפקיד ההורי שהתחייבנו אליו כשבחרנו להיות הור ה לאותו עושים no matter what. הבחירה היא, בזמנים של קושי, אם לראות זאת כאילוץ או כהזדמנות
אהבתיאהבתי
ברור, זה תמיד מעצבן שאומרים לך ״אשתי נסעה לשבוע לחו״ל, פתאום הרגשתי מה שאתה מרגיש״. בלעע
אהבתיאהבתי
דובון קטן ניגש לשולחן, מתיישב בכיסאו הזעיר,
נועץ מבט בקערה שלפניו,
והנה היא ריקה.
"מי אכל את הדייסה שלי?!" הוא צועק.
אבא דוב מגיע לשולחן, מתיישב בכיסא הגדול,
מסתכל בקערה הגדולה לפניו,
והנה היא ריקה.
"מי אכל את הדייסה שלי?!" הוא שואג.
מציצה אמא דובה מהמטבח וצווחת:
"נמאסתם עלי כבר, בחיי, כמה פעמים צריך לחזור על כל הסיפור הזה?!
אמא דובה קמה ראשונה מהמיטה, אמא דובה העירה את כולם,
אמא דובה הכינה את הקפה, אמא דובה סידרה את הכלים במדיח,
אמא דובה הורידה כביסה, אמא דובה שמה אוכל בקערה של החתול,
אמא דובה סידרה את הבית ויצאה החוצה לקור, להביא את העיתון,
אמא דובה ערכה את השולחן, אמא דובה הוציאה החוצה ת'כלב הארור,
אמא דובה השליכה את האשפה,
ועכשיו, כשסוף סוף הואלתם בטובכם לגרור לכאן את התחת שלכם
ולזכות את אמא דובה בנוכחותכם, אז תקשיבו טוב,
כי אני אגיד את זה רק עוד פעם אחת:
עוד לא הספקתי להכין את הדייסה המחורבנת שלכם!".
אהבתיאהבתי
תשובה מצויינת, דרור.
התשובה שלנו בעמותת דרך גבר היא מתחם האבהות בשיווה קיץ 23: שבע סדנאות עם שבעה מומחים על אבהות מודעת, אחראית, מסורה ומעורבת.
ועוד לא דיברנו על שאר המתחמים….
גברים, אנחנו מזמינים אותכם להצטרף.
נשים, אתן מוזמנות לשלוח את הגבר שלכן…..
אהבתיאהבתי
כמה שאתה צודק. כל מילה אמת.
יש לרבים מה ללמוד ממך.
אהבתיאהבתי
יפה מאוד כתבת! מסכימה איתך לגבי חזקת הגיל הרך. אין מה לבטל אותה. במקרה שלי האבא נזכר להיות שותף רק במהלך ואחרי הגירושין. לפני כן לא היה מגיע מעולם לאסיפות הורים ולא למסיבות סיום. כל כך משמח אותי היום שהוא כן. לפעמים עדיין מזייף אבל המצב של ההשתתפות שלו והמעורבות שלו הרבה יותר טוב מבעבר כשהיינו נשואים.
אהבתיאהבתי
עניין של סידרי עדיפויות. אבות רבים יעדיפו להיות מנכלי על / תותחים בעבודתם. ישקיעו רבות במעמדם המקצועי, אבל לא ישקיעו את אותו מאמץ בלהיות אבות מעולים, שקוראים ומשתפרים, מנסים, טועים ומתקנים, מקדישים קשב, זמן ומקום למשפחה / ילדים על פני עבודה. ובוואקום הזה נכנסות האימהות. כי אין וואקום בעולם.
אהבתיאהבתי
פינגבאק: החיים הכבר לא-סודיים של אשתי – סיירת שקד/ רענן שקד
שלום לך. נכנסתי במיוחד לראות אם כתבת ביקורת מחודשת בעקבות הטור האחרון של רענן שקד. אומר מראש שלא אהבתי כלל את מה שכתבת למרות שרוב הדברים נכונים. רק הם חוטאים השיפוטית וחוסר הבנה של ההבדל בין אב זה או אחר. אני במקרה או שלא במקרה יותר קרוב למודל האבהי שלך. אשמח אם תפרסם תגובה להבין טוב יותר כיצד אתה חושב
אהבתיאהבתי
נכנסתי לפה בעקבות ההמלצה של רענן שקד בטור החדש שהוא מעיין טור תגובה לתגובות שקיבל.
גילוי נאות – אני אב ל-3 בתהליך גירושין כרגע פרוד.
אני משתתף בכאבך וכאב ילדתך על אובדן האישה והאמא.
אני לא אב במשרה מלאה, אני אב במשרה חלקית – או יותר נכון, אב במשרה מלאה חצי מהשבוע.
אני לא חושב שאתה גיבור ולמרות שאני מסמפט את המאמץ שלך בהורות, אתה יוצא נגדי במאמץ שלי בהורות.
תבין, עם כל הקושי שלך, אתה לא מגרד את מה שאנחנו הגברים הגרושים או בתהליך גירושין עוברים (ואני עוד מקרה קל). כי כשאתה הולך עם ילדתך במדבר ההורות לבד, אתה נתקל בדרך בחברים ואנשים טובים שתמיד ישמחו לעזור ולחזק. כשאנחנו הולכים במדבר הזה עם הילדים, בכל פינה מחכה לנו מבט חשדן ששואל – "האם הוא ראוי?", כשאני הולך במדבר, אין כבר חברים, הם מפנים עורף כי – "לא נעים להכנס בינהם" וגם בגלל שאני הייתי בצד הפחות חייכן-לבבי-יפה בזוג שהיינו. כשאני הולך במדבר עם ילדיי, אני לא באמת לבד, יש נשר בשמיים, שמחכה שאולי אפול, אולי אמעד, אולי אפספס משהו.
אתה רוצה שגברים ישתנו לפני שהם דורשים שיוויון בזכויות (דרישה שלא מופנית כלפי נשים אבל), כ"כ כיף להיות חכם מהצד או חכם בדיעבד. אני אוסיף למה שרענן כותב טורו האחרון: בכל נישואין יש חוזה בלתי-כתוב, למשל כשהאישה רוצה להשאר עוד ועוד עם העולל הטרי (כי איך אפשר לשלוח כזה קטנטנן למעון?!) האבות הם אלו שעובדים יותר, כדי שאיכות החיים לא תיפגע וכשהאשה דורשת שדברים יעשו ככה ולא ככה, וזה נכון וזה לא נכון, רוב האבות מקבלים על עצמם עמדה פאסיבית, כי הם לא רוצים להכנס למלחמה עם האישה על איך נכון לעשות כביסה. כי הם מעדיפים שפחה נעימה ושקטה מאשר ריבים ומלחמות.
ואז כשמגיעים הגירושין, כ"כ קל להראות שהאב לא היה מעורב, אף אחד לא בוחן ורואה שהאשה בעצם יצרה את המצב הזה מתוך שתלטנות וותרנות מצד האב, כי זה מה שעושים כדי שתהיה משפחה נעימה.
ברגע הגירושין, החוזה הבלתי-כתוב מתפרק, אבל נשים רבות, הלובי הנשי והחוק הקיים, רוצות לשמר את החוזה ההוא ואבות רבים רוצים לפרק אותו, לקחת אחריות על ילדיהם כי החוזה ההוא נשבר ולא רלוונטי יותר.
ועל זה המאבק, המאבק למען הגברים שרוצים חוזה חדש אחרי הגירושין, שרוצים לקחת אחריות, חבל שאתה לא רואה את זה.
אהבתיLiked by 1 person
שפחה=משפחה
אהבתיLiked by 1 person
מזל שתיקנת. זה נשמע רע בתגובה :-).
אני איתך.
\
אהבתיאהבתי
פינגבאק: אז מי מגדל את הילדים? אמא או אבא? | אב במשרה מלאה
פינגבאק: כשהנשים יעזבו – תרחיש האימה | אב במשרה מלאה