שיר האהבה העצוב ביותר לטעמי הוא Lately של סטיבי וונדר. השיר מדבר על בן זוג שמתחיל לשים לב לסימנים שבת הזוג שלו מתרחקת ממנו, הוא חושד בה שהיא מאוהבת באחר. הוא שיר עצוב כי הוא בעצם שיר געגועים לאהבה שהסתיימה, לאהובה שהתרחקה ועכשיו, למרות שהיא איתו, היא כבר מאוהבת באחר.

אחרי שאיריס נפטרה, הקשבתי לשיר הזה והוא קיבל משמעות חדשה בשבילי, פתאום הוא נשמע לי אחרת. הרגשתי שהוא מתאר את איריס, שמתרחקת ממני ועוברת לעולם אחר, שהסרטן לוקח ממנה חתיכה אחרי חתיכה, בכל יום היא יכולה לעשות פחות ופחות, ולאט לאט היא נלקחת ממני. השיר הזה לא מומלץ להקשבה לבד בבית עם אלכוהול. הוא שיר מייאש, אבל אהבתי את הכאב.

השנה הקשבתי לו שוב במקרה. זה קרה באוטו, בנסיעה הביתה. פתאום לא הרגשתי את הכאב. הרגשתי זכרונות, אבל זכרונות טובים, מתקופות טובות. לראשונה מזה שנים יכולתי להקשיב לו מבלי לשקוע בדכאון. הרגשתי שזה עוד סימן לכך שעברתי שלב באבל. אני קורא לו שלב ההשלמה. השלמה עם המצב שלי, השלמה עם מה שקרה, השלמה עם הכעס והעצב. לראשונה יכולתי לעבור את השנה האחרונה מבלי להרגיש עצב בכל תאריך ובכל נקודת ציון בשנה.

אז מה היה לנו השנה? ניסיתי לחשוב מה קרה לי השנה, והבנתי שהשנה לא היתה רצופה באירועים מיוחדים. אף אחד לא מת, וזה טוב. היתה שנה שגרתית, שבה יכולתי לעבד רגשות, לחזור לשגרה ולחיות את החיים. היתה שנה טובה, מלאת טיולים וחוויות נהדרות רוב הזמן.

שנה שבה יכולתי לחגוג את יום הולדתה של איריס עם ענת ועם חברות ועם ההורים של איריס, להרים כוס לכבודה, להנות ולחגוג את הזכרונות במקום לשקוע בדכאון.

שנה שבה טיילנו בחו״ל, אנחנו, המשפחה המודרנית שחוברה ביחד מתוך בחירה.

זו היתה שנה של אהבה גדולה, של רגעים נהדרים, של חוויות ושל זכרונות חדשים וטובים.

אז מה אני מבקש לשנה החדשה? שהכל ימשיך ככה, טוב, מלא אהבה. שגרתי.