אתמול נודע לי במקרה, דרך קבוצת הווטסאפ של ההורים בכתה, שהילדים למדו על נושא השואה במסגרת שיעור "חגים" ותרגלו מילים הקשורות ביום השואה:
יום הזכרון לשואה ולגבורה
שואה אסון גדול וקשה רצח עם
גטו כפר או שכונה סגורה
טלאי צהוב. היהודים היו חייבים לענוד בהוראה של היטלר
גבורה כח או אומץ לב
האמת, מה אני מתלונן? כמורה להיסטוריה בתיכון לימדתי את הנושא, כולל כל הפורנוגרפיה של מחנות ההשמדה ובורות ההריגה והאמבולנסים, ואפילו ליוויתי והדרכתי מסעות לפולין ארבע פעמים, אז עכשיו אני נזעק על כך שבכיתה א' מלמדים את זה? הרי מישהו צריך להכין אותם לקראת כתה י"א והנסיעה לפולין.
אני לא מזדעק על הפגיעה בנפשה הרכה של בתי. מה לעשות, נסיון החיים לימד אותה שאנשים מתים. בשנה שעברה, בגן חובה, היא התוודעה לנושא הצפירה ביום הזה לראשונה, ושאלה אותי למה עומדים. אמרתי לה שפעם היה מישהו שהרג הרבה יהודים, ואנחנו מכבדים את זכרם. "כמו המן?", היא שאלה. "משהו דומה לזה". אמרתי, ובכך סיימתי את ההסבר.
השנה הסברתי לה ששואה זה אסון גדול, ושהיתה מלחמה שקראו לה מלחמת העולם השניה, והגרמנים הרגו הרבה מיהודי אירופה. לא נכנסתי לכל הפרטים.
על מה אני מזדעק? על העובדה שאנחנו מטפטפים לילדים מגיל הגן שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ושאנחנו צריכים להיות גיבורים ולהגן ולהילחם, ואף אחד לא יציל אותנו כמו שמעצמות אירופה התעלמו מרצח היהודים ולא הפציצו את אושוויץ (לא, כי אהוד ברק וסיירת מטכ"ל חיסלו את הנאצים ולא צבאות בעלות הברית). אנחנו מטפחים בילדים את תודעת הקורבן, עוד לפני שהם בשלים להבין את המורכבות של הסיפור. לא אהבתי את ההתעטפות בדגל בבירנקאו. זה נראה יותר כמו אוהדי כדורגל מאשר תלמידים במסע זכרון. השתתפתי במסעות האלה כי הרגשתי שאני יכול, כמנחה קבוצה, לדבר איתם גם על רעיונות של מוסר אוניברסלי והומניזם, ולא לטפח בהם לאומנות.
אחר כך נוח לצרוח להם "איראן! איראן! איראן! חמאס! דעאש! ערבים! אוטובוסים!" והם נהיים אזרחים צייתנים.
כילד גם אני נחשפתי לזוועות השואה, והאמת שהפורנוגרפיה הזו של המוות מאוד ריתקה אותי. אולי יותר מדי. הייתי צופה במשך שעות בשידורים של יום השואה, בסרטים ובעדויות. אולי בגלל זה נמשכתי להיסטוריה. השאלה אם זה היה נכון להראות לנו כילדים את תמונות הגטאות, מחנות הריכוז ובורות ההריגה? אני לא בטוח היום שזה היה נכון לעשות את זה בגיל צעיר כל כך.
ברור לי שצריכה להיות איזו שהיא התייחסות בבית הספר ליום השואה, גם בכתה א'. אני לא מצפה שיתעלמו מהיום הזה. פשוט אם אפשר להשאיר אותם עוד שנה-שנתיים בתמימות הילדותית.
אב במשרה מלאה 
מסכים אתך… אני זוכר שהילדים שלי למדו על השואה בגן חובה ויצאו מבולבלים.
במיוחד כאב לי שהבן שלי ערבב את יום השואה ויום הזכרון לחללי צה"ל והחליט שחייל צה"ל הם נאצים 😦
אהבתיאהבתי
בדיוק אתמול רם (בעלי) סיפר לי שגילה שיש הוראה של מערכת החינוך להורות על השואה מגילאי גן טרום-טרום חובה (בגיל של עלמה שלנו, בת שלוש וחצי). הוא התקשר לגננת לברר מה היא מתכוונת ללמד מחר, כדי שנדע אם לשלוח את עלמה לגן או לא. בנתיים היא בגיל שאנחנו יכולים לנסות לשלוט במה שהיא נחשפת אליו….
אהבתיLiked by 1 person
כ"כ מסכימה עם כל מילה ותהייה שלך.
גם אני הושפעתי ונחשפתי ונמשכתי למה שאתה קורא הפורנוגרפיה של השואה. וכבר כמה )הרבה( שנים שאני בגמילה מוחלטת.
עד כדי לבקר בוורשה ולסרב ללכת לבקר באושוויץ.
גם אני כואבת את החשיפה המוקדמת ומפורטת מדי של ילדי ישראל.
וגם אני די מאמינה בקשר בין החשיפה הזאת להטמעת דפוס השרדותי – ימני במפה הפוליטית.
אהבתיLiked by 1 person
מסכימה מאד.
בזמנו, בכתה שלי, אחד התלמידים זרק איזשהו משפט של ״אבל מה לעשות? כל העולם נגדנו!״ וזה פתח דיון לגבי איך יהודים תופסים את עצמם.
הסברתי לילדים שמגיל מאד קטן אנחנו שומעים את המשפטים האלו ובסוף זה פשוט מחלחל והופך לחלק מאיתנו. כשהם מחו ואמרו שזה ממש ממש לא נכון, הדגמתי למה כוונתי וסיפרתי להם שבאותה שנה ממש, הבן שלי, שהיה אז בגן טרום חובה, ביקר בגן מועצה. קצת לפני יום השואה, צילצלתי לגננת לשאול אותה מה בתכנית, כדי לדעת איך לעטוף את זה כשהוא יחזור הביתה ולמה להתכונן…
היא הסבירה לי שהיא ממש לא מתכוונת ללמד את הילדים סיפורי זוועה, אלא רק דברים ״מותאמי גיל״ לפי התכנית.
כששאלתי למה הכוונה ב״מותאמי גיל״ היא חייכה ואמרה, ״אה, מושגים כלליים כמו ״צורר״, ״שנאת ישראל״, כאלה….״
בואו נגיד שלתלמידים שלי לא היה קשה להבין את הפאנצ׳…
אהבתיLiked by 1 person
כמה שאתה צודק, מחלחלים לילדים מגיל צעיר מידע שצריך ללמד אבל בדרך שונה.
לספר מה שהיה בדרך שונה כדי שזכרם של הנרצחים ישמר אבל לא יחדיר שנאה תהומית לכל מי שאיננו יהודי.
אהבתיאהבתי
צודק צריך לדבר על אסון אוסלו אוטובוסים מתפוצצים – שילמדו לקח חשוב מסתם אוטובוסים ובחירות
אהבתיאהבתי
תודה על הפוסט הזה. כתבת בדיוק את מה שאני חושבת ומרגישה ולא תמיד מוצאת מילים להגיד…
אהבתיאהבתי
Revital Vitelzon Jacobs
רק בישראל השיחה הכי דרמטית בין הורים וילדים,
זו שמתלבטים מתי הגיל הנכון לעשות אותה,
זו שמתייעצים עם אנשי מקצוע בנוגע למה להגיד בה,
זו שקונים ספרים לקראתה,
היא לא: איך באים ילדים לעולם,
אלא: מה היה השואה.
אהבתיאהבתי
אין סיבה להתחיל עם זה בגיל כל כך צעיר. יש להם עוד מספיק שנים לספוג את זה…
אהבתיאהבתי
כבר התחילו. בגן החובה הוסבר שהיתה מלחמה . שמו את היהודים אחרי הגדר. אבל בסוף נצחו את הרעים שהיטלר היה הנשיא או ראש הממשלה שלהם …. לא ברור.
אפשר היה לחכות. אבל שר החינוך כבר דאג בקדנציה שלו, שהסתיימה לא מזמן, להכניס את הפרק הזה לגן ….
אהבתיאהבתי
אני מחנכת כיתה ה'. דיברתי על הנושא גם איתם וגם עם ילדים בכיתות אחרות – גבוהות ונמוכות יותר. משתדלת מאד להשתמש רק בשורש ה-ר-ג על הטיותיו השונות ולא מילים כמו "נטבחו", "הושמדו" וכד'. לא נכנסת לכל הפרטים, ואם ילדים מנסים לגרור לשם (כי ראו / שמעו בבית וכו') לא מאפשרת זאת. גם בטקס שהכנתי, לא השתמשתי ביותר מדי מלים מזעזעות (כמו שמופיעות בכמה טקסים שאפשר למצוא במרחבי הרשת..) יהיה להם מספיק זמן ללמוד את הפרטים.
אהבתיאהבתי
ואני אוסיף על דבריך…
עד היום, ממרום גילי הנכבד, יש לי פחד מהשואה.
עד היום אני זוכרת את עצמי כתלמידת כיתה ב' בבית הספר "פרדס" בו סיפרה לנו המורה (וגם הדגימה) על צעדיהם של החיילים הגרמנים, הנעולים במגפיים שחורים…
מאז אני –
א. לא מסוגלת לנעול מגפיים
ב. אני מאוד רגישה לצעדים… ויש כאלה שאפילו מפחידים אותי מאוד
ג. עד לפני מספר שנים לא רב לא הייתי מסוגלת לצפות באף אחד מסרטי השואה, לא יכולתי לשמוע את הסיפורים ופיתחתי מנגנון "התעלמות" מהיום הנורא הזה.
כשנולדו לי ילדיי, עד גיל מאוד מאוחר לא שלחתי אותם לגן ביום השואה.
אם כי ידעתי כי לפחות שבוע לפני, כי הגננות והמורות היו מחדירות למוחם הרך את זוועות השואה, שאני ניסיתי בכל כוחי "להמתיק"…
צודק.
יש דברים שצריך להתחיל בגילאים קצת יותר בוגרים.
אהבתיאהבתי
במלוא ההכנעה והצניעות – איך נודע לך רק "במקרה" ורק דרך ווטסאפ על הוראה מטורללת שנתן שי פירון כבר בשנה שעברה? למה אתם נרדמים בשמירה כשיוצאות הנחיות שעוסקות בבריאות הנפש של הילדים שלכם?
אהבתיאהבתי