"אבא, למרות שאמא מתה, כיף לי בחיים״. לפעמים משפטים כאלה מפילים אותי לרצפה באמצע היום. סתם ככה, חוזרים משיעור ג׳ודו, אחרי מקלחת. כמעט שנתיים וארבעה חודשים חלפו מאז שאיריס מתה, ודר מכירה במורכבות של החיים, בכך שאפשר לשמור על זכרון עצוב ועדיין לשמוח ולעשות כיף.

בכלל, לשמוע משפט שמתחיל ב״למרות״ מילדה בת 6, זה די נדיר. החיים שלהם בגיל הזה רוב הזמן די דיכוטומיים – שחור ולבן, או ״היה כיף״ או ״לא היה כיף״, הם בדרך כלל לא מבינים את המורכבות של ״למרות״, שמשהו יכול להיות גם טוב וגם לא טוב בעת ובעונה אחת.

יומיים לפני כן דר התלוננה בפני שכשילדים מציקים לה בכיתה היא בוכה כי מתגעגעת לאמא, כי זה מזכיר לה כמה קשה שאין לה אמא. חזרנו ממסיבת יום הולדת וכמה ילדים הציקו לה שם, והיא גם ראתה את כל האמהות והיתה קצת עצובה. אמרתי לה שאני מבין את הכאב שלה, שברגעים הקשים בחיים היא נזכרת באיריס ונהיית עצובה. מצד שני, אמרתי לה, את מסוגלת להתגבר ולעבור הלאה, גם אם מציקים לך.

לפני שבוע חגגנו לדר יום הולדת עם החברות מהכיתה החדשה. היא ביקשה יום הולדת ״לשבור את הקרח״, והגיעה מפעילה שהפעילה את הילדות לפי הסיפור, הן יצאו למסע להציל את אלזה. דחיתי את מסיבת יום ההולדת מתחילת השנה לאחרי סוכות כדי שדר תספיק להכיר את החברות החדשות מהכיתה. היא היתה מאושרת מאוד מיום ההולדת החלומי שארגנו לה. באמצע המסיבה ניגשו אלי שלוש חברות מצחקקות במבוכה ושאלו אותי: ״איפה אמא של דר? זה נכון שהיא מתה?״. – ״היא מתה, עניתי, לפני שנתיים היא מתה ממחלת הסרטן. אתן יכולות לראות תמונות שלה על הקיר״. הן ברחו נבוכות והתגנבו למטבח להסתכל על התמונות. אני מבין את העובדה שזה מסקרן אותן מצד אחד וגם גורם להן למבוכה מצד שני.

האמת, שילדים יודעים להתייחס לעניין המוות יותר טוב ממבוגרים ששומעים על זה לראשונה. ילדים פשוט שואלים שתיים-שלוש שאלות קונקרטיות, כמו ״איך היא מתה״ ו״איפה קברו אותה״. מבוגרים עושים את המבט הזה שאומר ״כמה אתם מסכנים, הילדה מסכנה, לגדול בלי אמא״. אני בדרך כלל משתדל לא לספר את זה כדי שלא יתחילו עם מבטי הרחמים.

אנחנו לא זקוקים לרחמים. ברור לי שזו תגובה טבעית של מי שפוגש  את הסיטואציה הזו מבחוץ, אבל זה לעיתים מעצבן. אנחנו לא מסכנים, דר ואני משקמים את חיינו אט אט ומשתדלים לחיות חיים נורמליים ככל האפשר. כך הרגלתי אותה מהרגע שאיריס מתה, ואפילו לפני כן, כשעוד היתה חולה ורתוקה לבית או מאושפזת בבית החולים. השתדלתי לשמור על שגרת החיים של דר ככל האפשר, כדי להראות לה שהחיים ממשיכים. היום, אחרי שנתיים ויותר, היא מבינה שהחיים שלה מאושרים, למרות שאמא שלה מתה. דר מוקפת במשפחה אוהבת, בחברות טובות, מצטיינת בלימודים ובחוגים, והחיים שלה, בסך הכל, טובים.

לפני כחודש שודר ב״יס דוקו״ הסרט הדוקומנטרי ״מועדון האמהות המתות״. צפיתי בו והזדהיתי (וגם בכיתי, הרבה) עם הדברים, בעיקר עם העובדה שרוב המרואיינות בסרט, בינהן גם רוזי אודונל וג׳יין פונדה, מספרות על היחסים שיש להן עם הזכרון אימותיהן המתות לאורך החיים, באירועים החשובים של החיים, איזו מורשת אמא שלהן השאירה להן, מה היא לימדה אותן לעשות, מתי הן נזכרות בה, ואת העובדה שכולן מציינות כהישג אם הצליחו לעבור את הגיל שבו אימותיהן מתו. כולן מסכימות שזו מכה, שגם החלישה אותן וגם חיזקה אותן. רוזי אודונל אומרת: ״זה כמו מועדון, את עוברת חניכה, את מקבלת קעקוע, זה לא הולך לעולם״.

לאתר הסרט ב-HBO