״אין עילה״, פוסק אב בית הדין פעם אחר פעם, ״אין עילה לחייב בגט״. זוהי תמצית הסרט ״גט – המשפט של ויויאן אמסלם״. אשה מגיעה לבית הדין הרבני, מבקשת להתגרש מבעלה. הוא מסרב לתת לה גט. ״בגדת בו?״, ״הוא הרביץ לך?״, ״האם הוא לא מפרנס אותך?״, שואלים הדיינים במטרה לבסס עילת גט. ״לא״, היא עונה. ״אני לא אוהבת אותו. אני רוצה להשתחרר ממנו״.

צפיתי בסרט וישבתי מהופנט. הסרט מתרחש כולו באולם בית הדין הרבני ובמסדרון ההמתנה. הסצינות מתרחשות כולן באותו סט, רק הכיתוב מראה לנו כמה זמן עבר מאז הדיון הקודם. הקהל מרגיש תקוע במבנה העלוב של בית הדין הרבני, ביחד עם ויויאן, המתחננת בפני הדיינים שישחררו אותה מהנישואים. עם כל סצינה שעברה ניסיתי לחשוב מה עשתה ויויאן בחודשיים האחרונים מאז הדיון הקודם? איזה סבל היא עוברת?

המחשבה שליוותה אותי היתה למה היא מתעקשת על הגט. הרי היא אישה חילונית, הוא אדם דתי, היא עזבה אותו ולא מתגוררת עימו. היא יכולה לחיות בנפרד ממנו. למה היא מתעקשת? למה היא לא בוחרת בקיצור דרך, משקרת ואומרת ״בגדתי בו עם גבר אחר״, צעד שיוביל מיד לחיוב של בני הזוג להתגרש. הדיינים ממש מעודדים אותה להודות בבגידה ולזכות בגט, והיא בוחרת להתעקש וללכת בדרך הקשה.

ויויאן רוצה גט כי היא רוצה להשתחרר מאחיזת בעל ששולט בה, מתעלל בה נפשית, מאיים עליה בשקט. ״לעולם לא אתן לך גט״, כך הוא מסנן בשקט אליה בצרפתית. מבחינתו של הבעל, היא הרכוש שלו, והוא יחליט מתי לשחרר אותה. היא, מצידה, לא רוצה קיצורי דרך, היא לא רוצה לשקר, היא לא רוצה להמציא עילת גט. היא רוצה להשתחרר, ואת זה בית הדין לא נותן לה. ויויאן פונה ביאוש אל המדינה ומבקשת את הסיוע שלה מול הבעל הסרבן, והמדינה מסרבת לסייע.

הסרט מאיר מציאות קשה של סרבנות גט מצד בעלים בבית הדין הרבני. על פי החוק הישראלי, נישואים וגירושים יערכו לפי הדין הדתי, ובמקרה של יהודים, בבית הדין הרבני ולפי חוקי ההלכה. ההלכה היהודית קובעת, שבמקרה של אי הסכמה בין בני הזוג, בית הדין יפסוק שעל בני הזוג להתגרש רק אם הוכיח התובע, או הוכיחה התובעת, שמתקיימת עילת גט. יש רשימה סגורה של עילות המחייבות גט כגון: עקרות, סירוב לקיים יחסי אישות, אי קיום מצוות התורה, בגידה, מעשה כיעור (חשש לבגידה ללא הוכחה) ועוד. אם לא מתקיימת עילה, לא ניתן לחייב בגט. אין גירושים ללא אשם – אין עילה של חוסר התאמה או חוסר אהבה, למרות שישנה פסיקה, שקובעת, שאם בני הזוג חיים בנפרד מעל 18 חודשים, בית הדין יפסוק שעליהם להתגרש. עדיין, אין כפיית גט על הבעל, רק פסיקה שעל בני הזוג להתגרש.

על פי ההלכה היהודית, גט הוא שטר שאותו נותן הבעל בידה של האשה. מדובר באקט של הגבר כלפי האשה. בית הדין יכול לכפות על הבעל לתת גט, אולם בהלכה קיים חשש שהכפיה תוביל ל״גט מעושה״, גט לא אמיתי, שכפו על הבעל לתת אותו, הוא לא התכוון אבל הסכים רק בשל הכפיה, ואז הגט לא תקף. אותה אשה, שקיבלה את הגט המעושה, תתחתן ותלד ילדים ממזרים על פי ההלכה, כי בשל העובדה כי הגט היה מעושה, היא למעשה עדיין נשואה לבעלה הקודם והרתה מגבר אחר. לכן בתי הדין הרבניים עושים הכל כדי לא לכפות על הבעל גט, למרות שבידם כל הסמכויות לעשות זאת, אפילו סמכות להכניס בעל לכלא בשל אי ציות להוראת בית הדין.

כמה מסורבות גט חיות היום בישראל? קיימת מחלוקת לגבי אופן איסוף הנתונים באשר לכמות מסורבות הגט בישראל. לפי בתי הדין הרבניים, סופרים רק מקרים שבהם בית הדין הרבני חייב את בני הזוג להתגרש או כפה על הבעל לתת גט, ועברו שנתיים ללא גט. לפי הספירה הזו יש כמה מאות. ארגוני הנשים סופרים נשים שהיו במצב של חשש לסירוב לגט או איום בסירוב לגט, ומגיעים למספר של כמה מאות אלפים. עוד מידע ניתן למצוא במסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת (PDF) כאן.

חשוב לציין גם שהמחקרים מראים שרוב סחטנות הגט מצד הגברים היא סחטנות טקטית, שמטרתה להשיג ויתורים מצד האשה בנושאים כמו חלוקת רכוש, מזונות או הסדרי ראיה. נשים רבות נאלצות לוותר כדי לקנות את הסכמת הבעל לגט. מעטים הגברים שנוקטים בסרבנות אידיאולוגית לתת גט. חשוב להזכיר שוב, שלבית הדין הרבני יש את כל הכלים לכפות על הבעל גט ולסייע לאשה, אבל הוא בוחר להפעיל את הסמכות הזו במקרים נדירים ביותר.

כשאיריס ואני חשבנו על חתונה התלבטתי. לא רציתי לערוך טקס חתונה לפי המערכת היהודית ההלכתית, לא רציתי טקס שנוגד את השקפת עולמי. לא רציתי לתת יד לחיזוק המונופול הרבני על נישואים וגירושים בישראל. איריס ואני בחרנו לקיים טקס חתונה דרך ארגון ״משפחה חדשה״. חתמנו על הסכם חיים משותפים וטקס חתונה עם עורכת דין של הארגון. הטקס היה שוויוני, מכבד והתנהל לפי השקפת עולמנו. מדינת ישראל לא מכירה בנישואים האלה, ואנחנו נחשבנו ל״ידועים בציבור״ – בני זוג החיים ביחד ומקיימים משק בית משותף ביחד. באופן מעשי, זכינו לכמעט כל הזכויות כמו זוג נשוי.

טקס החתונה שלנו. טקס פרטי ושוויוני של "משפחה חדשה"

טקס החתונה שלנו דרך ארגון משפחה חדשה

כשדר נולדה הלכתי למשרד הפנים וחתמתי על טופס הצהרת אבהות, ואני נחשב אביה החוקי לכל דבר וענין. דר זכאית לכל הזכויות מהמדינה, כי שום זכות של ילד לא נובעת מסטטוס הנישואים של הוריו. לאחר מותה של איריס, ירשתי את חלקי בעזבון שלה מתוקף היותי ידוע בציבור ואני מקבל קצבת שארים מהביטוח הלאומי.

השאלה היא למה זוגות חילוניים עדיין מכניסים את עצמם לדבר הזה שנקרא נישואים על פי ההלכה במדינת ישראל? למה אנשים חופשיים יכניסו את עצמם מרצון למערכת כפיה דתית כמו המערכת ההלכתית, שחוקיה נקבעו בעת העתיקה ובימי הביניים? למה זוגות עושים זאת? התשובה היא כי הרוב עושים זאת, ויש כאן תופעת עדר, יש גם הרבה בורות מצד זוגות, וכשמתחתנים לא חושבים על כך שיום אחד יצטרכו להתגרש. ראוי לציין בהקשר זה, כי גם יהודים שנישאו בחו״ל בנישואים אזרחיים יצטרכו לעבור ״גט לחומרה״ בבית הדין הרבני, כי כאמור, לפי החוק בישראל, גירושים בין יהודים יערכו על פי דין תורה.

אז מה צריך לעשות? להפסיק להתחתן דרך הרבנות בישראל. אתם מקווים שיהיה בסדר וגם אם הנישואים יעלו על שרטון, תוכלו איכשהו להגיע להסכמה על הגט. השאלה היא למה להכנס לדבר כזה? למה לתת למערכת רבנית לנהל לכם את חיי הזוגיות?