אתמול התחלתי לחזור למוצקים. באיטיות, לאט לאט, בלי תאבון כלל. בתחילה כרסמתי קצה של לחמניה, הכרחתי את עצמי לאכול כל רבע שעה עוד חתיכה. חייב להכניס משהו לגוף. זו היתה הרגשה מוזרה, אחרי ארבעה ימים רצופים של הקאות בלי יכולת להחזיק שום דבר בקיבה.

בשני אחרי הצהרים התחילו כאבי בטן ובחילות. ״כנראה אכלתי משהו לא טוב״, חשבתי לעצמי. הבחילות הלכו וגברו. אולי זה מה שגרם לי לפרסם את הפוסט הזועם על הפרסומאים בשני בערב. בשלישי בבוקר נסעתי לעבודה, בבוקר לא אכלתי, לא היה לי תאבון והסתפקתי בשתיית תה, לאחר מכן נסעתי ללמד במכינה, כמו כל יום שלישי. מלכה ניסתה לפנק אותי בתה ירוק, בתקווה שירגיע את הבטן. התה לא החזיק הרבה והקאתי את כולו. הודעתי שהשיעור לא יתקיים היום ושאני נוסע הביתה.

מאותו יום החלה סאגה בלתי פוסקת של הקאות, בעיקר בלילות. אני מנסה לשכב, הבטן מציקה, אני מרגיש את הכאבים ומתעורר, רץ לאמבטיה ומקיא. הקיא צורב את גרוני, את מיתרי הקול והשקדים. אני מקווה שזהו, זה עבר ונגמר, חוזר לישון, נרדם לשעה ומתעורר שוב כשהבטן מנסה לסלק את כל מה שיש בה החוצה (ולא היה בה כלום). הרגלתי את עצמי להסתובב עם גיגית כביסה קטנה בהישג יד, זה יותר קל מלרוץ לכיור כל פעם. כל תנוחה כאבה לי, הכל הציק לבטן.

מה ששבר אותי הוא, שהרגשתי כמו איריס בתקופת הטיפולים הכימותרפיים, בתקופת ההדרדרות, כשהיא שכבה בבית, מחוברת לחמצן, חלשה מדי מכדי לאכול, חלשה מדי מכדי ללכת. האסוציאציות שלי להקאות מיד התחברו לאיריס, הסובלת בבית לאחר כל טיפול. זוכר את התרגולת הזו – מגיעים הביתה מבית החולים, עם בלוני החמצן, איריס עוברת בקושי לכסא הגלגלים, נשכבת מותשת על המיטה, לידה גיגית להקאות, והיא מנסה להעביר את היממה הקרובה עם כמה שפחות סבל.

ביום רביעי ענת באה והכינה לי מרק, ואני ניסיתי לשתות את מי המרק מבלי להקיא. חוץ ממרק התקיימתי על תה עם ג׳ינגר, לימון ודבש. הייתי חלש מחוסר במלחים ומההקאות בלילות ומחוסר השינה. ביום חמישי הצלחתי להגיע לרופא. רשם לי פראמין (עד כה ניסיתי לקחת פראמין שנשאר בבית מהתרופות של איריס והיה כבר פג תוקף ולא הועיל) והפניה לבית החולים במקרה הצורך. ״וירוס במעיים״, הוא פסק. ״זה אמור לעבור עוד כמה ימים, אם זה ימשך מעבר לזה, תפנה לבית החולים״.

דר לא היתה בבית השבוע. נסעה עם סבא וסבתא לכנס השנתי של לשכת עורכי הדין באילת. היא חייבת להתעדכן בחידושי הפסיקה ובמה יגידו על הרשעת אולמרט במשפט ״הולילנד״. היא נהנתה מאוד במלון באילת וביום חמישי הם חזרו. כשהיא שמעה שאני חולה וראתה איך אני צרוד וחלש, מתהלך בבית בקושי ומנסה לא להקיא, היא מאוד נלחצה. כבר הצלחתי לא להקיא יום שלם בזכות הפראמין, אבל לא אכלתי דבר מעבר לנוזלים וסבלתי מבחילות קשות. היא כל רגע ניגשה אלי ואמרה: ״אבא, אני אוהבת אותך״, ״אבא, אני דואגת לך מאוד״. הבנתי שזה מלחיץ אותה. מאז שאיריס נפטרה, היא מאוד נלחצת כשאני חולה. בשבילה, מחלה שלי שווה מחלה סופנית כמו של איריס. אני מנסה להסביר לה את ההבדל בין וירוס פשוט למחלת הסרטן, אבל היא עדיין נלחצת. סיפרתי פעם שלאחר שאיריס נפטרה, היא עשתה לי שיחה על הגיל שלי ומתי אני אמות. היא חישבה שאם איריס נפטרה בגיל 40 ואני הייתי אז בן 39 ויש לי עוד שנה לגיל 40, אז זה אומר שאני אמות תוך שנה. ״אבל אמא היתה חולה במחלת סרטן״, הסברתי לה. ״ואתה לא חולה לפעמים?״, היא שאלה. ״אני חולה לפעמים, כמו שאת חולה, בוירוסים בחורף, מחלה שנמשכת מספר ימים ואז חוזרים לגן או לעבודה, זה לא אותו דבר״. בכל מקרה אפשר להבין את הלחץ של דר מזה שאני חולה.

ביום שישי, כאמור, התחלתי לאכול באיטיות. בתחילה קצת לחמניה, אחר כך מרק עוף עם הירקות. הרגשתי כמו אחרי צום ארוך, כשהבטן מנסה להסתגל חזרה לעכל מזון. היו לי עוד בחילות אבל בלי הקאות. בצהרים אספתי את דר מהגן והיא נתנה לי לב שהכינה וקישטה שכתוב עליו ״החלמה מהירה״. ענת לקחה את דר ליום הולדת אחרי הצהרים ואני נחתי בבית.

בשבת המשכתי לנוח בבית, אבל כבר התחלתי לאכול רגיל. הפסקתי עם הפראמין ולא הקאתי. זהו. התגברתי על הוירוס. ״אני יודע שמאוד דאגת לי כשהייתי חולה ולא הרגשתי טוב״, אמרתי לדר. ״כן, אני אוהבת אותך ולא רוצה שתסבול״, היא ענתה, והוסיפה: ״אבל עכשיו אתה נראה יותר טוב וכבר לא צרוד ואני רואה שהחלמת״.

איזו חוויה. לא מאחל לשונאים שלי כזו חוויה. העיקר הבריאות.