מכתב שקיבלתי מאחת הקוראות בבלוג גרם לי לחשוב על משהו שמציק לי, ומתברר שגם לאלמנים אחרים. האם אני מפחד מלהיות מאושר? האם העובדה שאני חי את חיי, יש לי זוגיות חדשה, ואני מצליח להתגבר על האבל ולחיות בצורה "נורמלית", מפחידה אותי? האם העובדה שאני מרגיש טוב, רוב הזמן, היא עדות לכך ששכחתי את איריס? מתי מותר להתחיל להרגיש בסדר? מתי זה "מקובל" חברתית?
תיארתי כאן את הלבטים לגבי תחילתו של פרק ב. רוב התגובות היו מפרגנות. היתה תגובה אחת מגעילה, שקראה לי לחסוך מהקוראים את "ההתנהגות הבהמתית" שלי ואיך אני יכול יכול לעשות כזה דבר כשהרוח של איריס עוד נמצאת בבית. משום מה דווקא התגובה הזו הכאיבה לי ואני זוכר אותה עד היום. אני מודה שזה גרם לי קצת לכתוב פחות על הדברים האלה. כאילו הצצתי ונפגעתי.
עברה שנה מאז ואני עדיין באותה זוגיות, ומרגיש טוב בזוגיות, אפילו מרגיש מאושר. אבל, האם מותר לי להרגיש מאושר? האם זה בסדר? האם העובדה שאני מרגיש מאושר אומרת שאני לא זוכר מספיק טוב את איריס? שאולי שכחתי אותה? שהנחתי לה?
הדילמה הזו מלווה אותי יום יום.
למדתי השנה שלעיתים מי שחווה את החוויה הטראומתית באופן אישי מחלים ממנה מהר יותר מהסובבים אותו, שהיו רק עדים לחוויה. לעיתים נדמה לי שאני מתקדם מהר יותר מהסובבים אותי בהחלמה, הם עוד שם, נאחזים בזכרון, ואני חייב להתקדם הלאה כי אחרת לא אוכל לתפקד. זה אולי גורם לאנשים להרים גבה, לצקצק ולרכל, אבל אני חייב להתקדם בחיי. גם בשביל דר, להראות לה שהחיים נמשכים למרות שאמא מתה, שאפשר לבנות חיים חדשים, ועדיין לזכור תמיד את אמא. לדר לא תהיה אמא אחרת, תהיה לה "כמו אמא" או תחליף לאמא, אבל אמא שלי תמיד תהיה זכרון רחוק, מושלם.
אומרים שהזמן מרפא הכל, אבל האם אנשים מוכנים לראות אותי נרפא?
איריס תלווה אותי לאורך כל חיי. הזכרונות, הדברים הקטנים, התחושה שמשהו נקטע, חסר, נעלם, תמיד תישאר. היא אולי תהיה פחות נוכחת בחיים, אולי נזכיר אותה פחות פעמים ביום, זה טבעי, אבל היא תמיד תהיה נוכחת. העובדה שאני משקם את חיי לא מהווה עדות לכך ששכחתי. עדיין אזיל דמעה בכל פעם שיש חגיגה בגן לכבוד איזה חג, כשאראה את דר רוקדת ושרה ואצטער שאיריס לא נמצאת כדי לראות איך דר גדלה ומתפתחת, אזיל דמעה כשהיא תעלה בעוד כמה חודשים לכתה א' ובעוד תחנות חשובות בחיים שלה. נכון שרוב ההורים מתרגשים, אבל אצלי יתווסף לזה ממד נוסף.
הזוגיות שלי עם ענת עוזרת לי להחלים. אני לומד להתחיל לחיות מחדש.
התחלתי לאסוף את השברים.
אב במשרה מלאה 
אני שמחה לשמוע שאתה מאושר. אל תיתן לאנשים לגרוע מהאושר. אהבה אחרת לא משכיחה מי שאהבנו קודם. איריס תהיה קיימת בלבכם תמיד.
גם דר וגם אתה צריכים לחיות ולהיות מאושרים.
אהבתיאהבתי
האושר שלך הוא לחלוטין חלק מאושרה של דר.
כל הכבוד!
בינינו – חייה כאילו אין מחר – מי יודע מה מחר יביא!
אהבתיאהבתי
כתבתי לך כמה פעמים קודם…אמא שלי נפטרה כשהייתי תינוקת, אבא שלי התחתן שנה וחצי אחר כך- אלמן עם שלושה ילדים…עד היום כשאני בת 34 אני קוראת לה אמא, היא דומה לי יותר מאימי הביולוגית, אנו פוגשות אנשים זרים והם אומרים:"כן, זו בתך- היא דומה לך כל כך"…. היא אימי בכל ואני בטוחה שאימי הביולוגית שמחה על כך שהיא הכניסה כל כך הרבה אור בחיי וגרמה לי להרגיש שיש לי אם…
תמשיך בזוגיות, זה ימלא את החלל אצל דר, ולא על חשבון אימה האמיתית….
אורי
אהבתיאהבתי
ברור לגמרי שאף אחת לא תבוא במקום איריס. יהיה לה את המקום שלה. יש לך זכות להיות מאושר אפילו חובה-כדי שיהיה לך כוח ליום יום והצרות שהוא יפיל עליך ועל כולנו אם נרצה או לא-לשמחות אתה תדאג.
אהבתיאהבתי
הכי בעולם מגיע לך להיות מאושר. ריגשת אותי בצורה לא רגילה. אני
אהבתיאהבתי
מגיע לך להיות מאושר, עדיף שתהיה מאושר ולא לבד. לא היכרתי את איריס, אבל אני בטוחה שגם היא הייתה מרוצה מזה. הצלחה גדולה!
אהבתיאהבתי
אתה מהם ואני מתה עליך.
רק אנשים שלא הכירו את איריס ואת הזוגיות שלכם יכולים לכעוס שאתה ממשיך.
זה בדיוק מה שאיריס הייתה רוצה וגם אמרה לא פעם ולא פעמיים ולא עשרים.
שהמצקצקין ישבו על איזה קקטוס ובא לציוו גואל;-)
.
אהבתיאהבתי
כמה טובשאתה שומר לעצמך את המונופול 🙂
אנשים שנתנו יד, כתף, חיבוק, יש להם נטייה להרגיש שמותר להם להפקיע ממך את המונופול על החיים שלך ולהביע דיעות כאלה ואחרות בהמשך.
מאחלת לך לדר ולענת את כל הטוב שיש לעולם הזה להציע. הדימעה תמשיך להיות חלק מהחיים, אבל אין שום סיבה שהיא תשתלט עליהם. בטח אם זה לא מתאים ללב שלך.
אהבתיאהבתי
שיהי לכם בהצלחה והרבה אושר.
אהבתיאהבתי
ענת ואתה צמחתם יחד מתוך הכאב, ואין דבר יותר טוב מזה. כל מי שמכיר את שניכם יודע את זה.
אני משוכנעת, שאתה יודע שגם איריס היתה שמחה על הזוגיות שלך ושל ענת. היא גם היתה מאושרת שאתה מאושר.
אין בין האושר שלך בזוגיות החדשה ובכלל ובין "לשכוח את איריס" כלום. אפילו לא טיפה.
שיהיה רק טוב, מגיע לך!
אהבתיאהבתי
הפוסט הזה הוא מרגש, מקסים ואנושי ככ.
מגיע לך להיות מאושר. בטוחתני שאיריס קיוותה לכך. מותר לך להיות מאושר, רצוי שתהיה מאושר!! תמיד
אהבתיאהבתי
כל מה שאני יכול לומר זה שאני מקנא בך, על שיכולת למצוא בעצמך את המקום לחיבוק חדש ליד זה שלא יחזור.
אהבתיאהבתי
אני כל כך שמחה לשמוע שיש לך זוגיות חדשה איכשהו פיספסתי את זה לפני
אתה אחד האנשים המקסימים שקראתי ומהיכרותי עם איריס אני בטוחה שהיא היתה מאושת בשבילך
שישבו על קקטוס אמרה רוני ואני מצטרפת 🙂
תחשוב רק על עצמך ועל דר ותהיה מאושר !!
אהבתיאהבתי
אל תקשיב לסביבה השלילית. שמח לשמוע שאתה מצליח להתקדם בחיים. זה חשוב ביותר בהיבט הנפשי וגם הפרקטי.
אהבתיאהבתי
דרור, אסור להתייחס לתגובות רעילות. באינטרנט תמיד יהיו כאלה (מספיק לקרוא טוקבקים אקראיים ב YNET כדי לראות לאיזה תהומות של טמטום אנשים מגיעים)
החיים שלך הם רק שלך, אתה חי אותם רק פעם אחת ואין צורך להפוך למצבה חיה. צדקנים יש בכל מקום.
רק טוב.
אהבתיאהבתי
מצטרפת לרוני והקקטוס. אתם שניכם מדהימים ומגיע לכם ולילדים את כל האושר בעולם! ודרך אגב – גם אני, כשמתייעצת עם ענת, זה מרגיש לי כמו אחות. זה לא אומר שאני פחות מתגעגעת, וזה לא אומר ששכחתי. אהבה אחרת קראת לזה? בדיוק.
אהבתיאהבתי
תודה שענית. תודה ששיתפת! אני כל כך שמחה בשבילכם!
אהבתיאהבתי
היי אני מכירה את הבלוג שלך קרוב לשנה ולעתים אני קוראת בו (הוא נורא מעניין)
רציתי פשוט לאחל לך המון הצלחה עם הזוגיות החדשה וגם לשתף אותך בכך שיש לי הורים גרושים ואבא שאימץ אותי אליו גם בסביבות הגיל של דר ועכשיו אני דיי גדולה (21) ומאוד אוהבת ומעריכה אותו וקוראת לו אבא יש לי אחיות ממנו והם כמו אחיות שלי לכל דבר ועניין. אני מאוד אוהבת את המשפחה שלי ואומרת תודה על מה שיש לי
שוב שיהיה לך המון המון הצלחה וחג שמח
אהבתיLiked by 1 person