בחנוכה האחרון יצאנו לטיול במדבר. אין כמו עונת החורף לטיולי מדבר. בקיץ אי אפשר כמעט לטייל, בחורף קריר ונעים במדבר. התירוץ לטיול היה אירוח של חברים מארה"ב, שרציתי להראות להם קצת מהיזראלי דזרט, קצת רכיבה על גמלים, קצת לינה בשקי שינה. הנוף הזה לא מוכר למי שגר באזורים גשומים ומיוערים כמו מזרח ארה"ב.

דר שמעה שנוסעים למדבר והודיעה שהיא לא רוצה לנסוע. למה? אני מפחדת. עוד פעם סיפורי פסח והמדבר שמפחידים אותה. הרגעתי אותה, אמרתי לה שלא נפגוש את פרעה ומשה בתבה והיא התרצתה. יצאנו ביום רביעי האחרון, המיני עמוסה ומלאה בשני שקי שינה, תיק צידנית, תיק לבגדים ושני תיקי הליכה (יותר מזה אי אפשר כמעט להכניס למיני). בדרך דר אמרה לי שהיא מתרגשת שנוסעים למדבר כי מעולם לא היתה בנגב. "הייתי רק בכביש הערבה כשנסענו לאילת", היא אמרה. בדרך הסברתי לה שאנו הולכים לראות מכתשים, ושאני אסביר לה על המכתשים כשנגיע.

נפגשנו בדימונה ונסענו לחוות הגמלים בממשית, נסיעה של 5 דקות מדימונה. הילדים מעולם לא רכבו על גמלים, ולי הפעם האחרונה היתה בגיל שלוש בנואיבה בסיני. לא רצינו את הטיול הארוך עם הגמלים, שדורש גם מבוגר על כל ילד שעולה על גמל, לקחנו את "הסיור החווייתי בחווה לצורך צילומים. לילדים זה מספיק. עולים על הגמלים ועושים כמה סיבובים בחווה. הפחד הוא כמובן כשהגמל מתרומם וכשהוא מתכופף לשבת. שילוב בין שור זועם לרכבת הרים.

בחוות הגמלים בממשית

שמחתי שדר הסכימה לעלות על הגמל ואפילו נהנתה מהרכיבה וביקשה עוד סיבוב ועוד סיבוב. היא רק דרשה שאחזיק אותה למעלה כי הגמל מתנדנד.

משם המשכנו לתצפית המכתש הקטן. ממשיכים בכביש 25 לכוון מזרח ופונים ימינה בפניה הבאה אחרי ממשית לכוון המכתש הגדול והמכתש הקטן. העליה לתצפית מחייבת הליכה לא קשה של כ-15 – 20 דקות. המראה מהתצפית הוא מרהיב – כל המכתש פרוש למטה כמו כף היד. הכי קל גם להסביר את הווצרות המכתשים במכתש הקטן, כי רואים בבירור את שולי המכתש מהתצפית.

המדריך הנודניק מדגים באמצעות ביצה קשה איך נוצר מכתש

לקחתי איתי ביצה קשה להדגים לילדים איך נוצר המכתש. מראים לילדים את קמר הביצה, סודקים אותו קצת ומתחילים לגרוף מהביצה חומר כמו שהגשם והמשקעים עשו לקמר שהפך להיות מכתש. כשמגיעים לצהוב מסבירים על אבן החול הרכה, שנמצאת בתחתית המכתש. כל הדרך למכתש דר שאלה אותי: "מה עושים עם הביצה?", "זו הפתעה, הסברתי לה". "נו, תגלה לי", היא התחננה.

הילדים מאזינים למדריך הנודניק

המטיילת הקרבית שלי

מהמכתש הקטן חזרנו על עקבותינו ונסענו למכתש הגדול, אל החולות הצבעוניים. הילדים השתעשעו במילוי בקבוקים וצנצנות בחולות הצבעוניים. הסברתי להם על המינרלים השונים שצובעים את אבן החול הפריכה בצבעים עליזים.

בחולות הצבעוניים במכתש הגדול

ממלאים צנצנת בחולות צבעוניים

סיימנו במכתש הקטן לעת חשכה והתחלנו בנסיעה למקום הלינה שלנו, חאן בארותיים במושב עזוז. הנסיעה היתה ארוכה, כשעה מערבה עד שהגענו לחאן, הממוקם כמה קילומטרים מגבול מצרים. הנסיעה היתה שווה את זה, כי המקום התברר כמקום נפלא. מדובר בחאן אקולוגי המופעל על ידי כמה צעירים. בלילה חשוך כי החשמל מגיע מקולטים סולאריים. המקום מואר בעששיות ויש שירותים ומקלחות נקיים. הלינה היא בבתי בוץ, שהתבררו כמחממים. ישנו בשקי שינה על מזרונים, ודר הודיעה לי שהיא מאוד מתרגשת לישון בפעם הראשונה בשקי שינה. מיד כשהגענו הוגשה לנו ארוחת ערב שכללה חומוס וסלטים, פיתות ואורז עם בשר. הכל היה טעים ובשפע. יש קפה ותה כל היום והלילה ליד המדורה שדולקת בחוץ.

ארוחת ערב בחאן

חאן בארותיים

דר מצלמת את הגמלים בחאן בארותיים

לאחר ארוחת הבוקר בחאן יצאנו למצפה רמון. הנסיעה ארכה לנו כשעה וחמש עשרה דקות והגענו למרכז המבקרים של מכתש רמון. נכנסנו למרכז המבקרים, וזו היתה טעות. מתברר שבשנה האחרונה המקום עבר שיפוץ והפך להיות מרכז המבקרים ע"ש אילן רמון. במקום מרכז המבקרים הישן, שבו היה ניתן לצפות בסרט קצר, לראות דגם של המכתש ולצפות במכתש ממרפסת התצפית הפנורמית, בנו מרכז חדש, המנציח את אילן רמון, שלושה מתוך ארבעת העולמות מוקדשים לאילן רמון. רק בסוף מדברים קצת על המכתש. דר שאלה אותי "למה מדברים פה על אילן רמון?", "לא יודע באמת", השבתי לה. השיא הוא כשמסתיים הסרט הפנורמי על התרסקות המעבורת במרפסת התצפית ואז נפתחים הוילונות ורואים לראשונה את המכתש. הילדים מתלהבים ורצים לחלונות, ולאחר שתי דקות סוגרים את הוילונות ואומרים "קדימה, להמשיך לאולם הבא", בלי מילה על המכתש. עוד לא ירחק היום שבו ילדים יצאו מהמרכז ויגידו – המכתש נוצר מההתרסקות של המעבורת של אילן רמון, ולכן גם נקרא על שמו. עוד ביקורת על השטות הזו אפשר למצוא כאן.

בכל מקרה, הביקור במקום ארך מעל שעה והיה די מיותר. מתחת למרכז המבקרים נמצא "חי רמון", שהוא גן חיות קטן שבו ניתן לצפות בחיות בר המאכלסות את המכתש. המקום הזה הפתיע אותנו לטובה, כשהמדריכה במקום הדריכה את הילדים שהקשיבו בענין רב להסברים שלה על הזוחלים והלטאות. אחר כך אפילו צפינו במדריכה מאכילה את החיות בשעת ההאכלה, והילדים היו מרותקים.

בדיעבד הייתי מוותר על מרכז המבקרים, עורך תצפית ממצוק המכתש, ויורד עם המכוניות למנסרה ואחר כך לחוות האלפקות. נקודת האור היחידה במרכז המבקרים היא השירותים הנקיים במקום.

כשהגענו אל הרכב נחרדתי לראות שאחד היעלים החליט להשתמש במיני שלי כסולם להגיע אל מחטי האורן ונעמד לי על הגג של האוטו. הברחתי אותו ושמחתי לגלות שהוא לא השאיר סימנים על הרכב. ליעל יש כריות על כפות הרגליים שלו, שמאפשרות לו לטפס על סלעים וגם לא לשרוט צבע של מכוניות.

הסמל החדש של רשות הטבע והגנים? בחסות חברת מיני?

בדרך חזרה התנגן השיר "סרט רץ" של אהוד בנאי. "זהו ליל הסדר, ואנחנו חוצים את המדבר", שרתי. "איך הרדיו יודע שאנחנו חוצים את המדבר?", שאלה דר. "צירוף מקרים", עניתי. "אה, זה שיר יפה", היא ענתה ואני התמוגגתי מנחת.