אמא, אני אוהבת אותך

אמא אני אוהבת אותך. דר כותבת ומציירת

אמא אני אוהבת אותך. דר כותבת ומציירת

היום נשארתי עם דר בבית. כנראה החליטה להמשיך את חופשת הפורים ואתמול סיימה את היום בהקאות ובחום. היא היתה די אומללה בלילה אז לקחתי אותה למיטה שלי, היא ישנה לצידי וחיבקה אותי. מדי פעם התעוררה, ביקשה לשתות מים, פעם אחת הקיאה וכמה פעמים קמה לשירותים. אז היום נשארנו בבית שנינו. דר אוהבת להיות חולה כי היא אוהבת להישאר איתי בבית. אנחנו עושים כיף ביחד. התחלנו את היום בהרכבת פאזל. רק מה, מסתבר שאת דר לא ענין שהפזל הוא של 180 חלקים, היא דרשה מסבתא לקנות את הפאזל. "דר, זה פאזל של 180 חלקים, הוא די קשה. סבתא ראתה את זה?". – "אבא, אל תכעס על סבתא, אני רציתי את הפאזל הזה. נסתדר", היא ענתה לי. טוב, ישבנו שעה וחצי והרכבנו פאזל של שלגיה. כשסיימנו, דר שאלה אם אפשר לנסוע לבקר בבית הקברות. "אני רוצה לשים על הקבר את האבנים המיוחדות", היא אמרה והושיטה לי אבנים מרובעות שאספה. "יש כאן שתי אבנים, אחת שאתה תשים על הקבר של סבא, ואחת שאני אשים על הקבר של אמא. אתה שם את האבן ואז אתה מסובב אותה שש פעמים, פעם אחת על כל צד של הקוביה", היא הסבירה לי.

נסענו לבית הקברות. בדרך היא ספרה – "אבא, אתה יודע, כבר חמישה, לא – שישה אנשים כבר נפטרו מהמשפחה שלנו! זה המון!". "מי אלה השישה?", שאלתי. "אמא, לוקה, סבא עמי, דודה שולה, סבתא נלי שהיא אמא של סבתא, וסבא שלמה, שהוא אבא של סבתא", היא הסבירה לי. "אנשים מבוגרים נפטרים כל הזמן, זה חלק מהחיים, כשאנשים מזדקנים הם נפטרים לפעמים", עניתי לה. "ומה עם אמא?", היא שאלה. "אמא היתה חולה במחלת סרטן, היא נפטרה צעירה יחסית, בת ארבעים. זה לא המצב הרגיל", הסברתי לה. "כן, סרטן זו מחלה שבה התאים של הגוף תוקפים את הגוף עצמו, והיא לא מדבקת", היא שיננה לעצמה את מה שהסברתי לה פעמים רבות.

יצאנו מהאוטו והלכנו לתוך בית הקברות. היא ניגשה לקבר הטרי יחסית של אבא שלי, הניחה אבן והמשיכה לקבר של איריס, שקבורה סמוך מאוד, והניחה עוד אבן. "אבא, תחזיק את האבן ותסובב אותה שש פעמים", היא הזכירה לי. עשיתי זאת. "עכשיו תעמוד ליד הקבר של סבא עמי, תחזיק את הידיים ביחד כמו בתפילה, ותגיד מה שאתה רוצה להגיד לסבא", היא הורתה לי. היא נעמדה ליד הקבר של איריס, הצמידה את שתי כפות הידיים ביחד, עצמה את עיניה ואמרה "אמא, אני אוהבת אותך. אני מאוד מצטערת שאת נפטרת. אני רוצה לספר לך על החיים שלי ועל האופניים החדשים שקיבלתי". "עכשיו אתה", היא הורתה לי. אני הצמדתי את כפות ידי ואמרתי "אבא היקר, עצוב לי שאתה נפטרת. אני מתגעגע אליך מאוד. תמיד דאגת לנו, הילדים והנכדים, דאגת שכולנו נהיה מרוצים ושלכולנו יהיה טוב. אני מאוד אוהב אותך", אמרתי.

 

 

253113_428969537179024_2036285935_n

31926_428930973849547_1622336116_n

אחר כך הלכנו למלא מים בבקבוק והשקנו את העציצים על הקבר של איריס. עציצי הרקפות פורחים יפה ומקשטים את האבן האפורה. "למצבה של סבא, סבתא בחרה צורה של ספה, שאפשר לשבת עליה", היא הסבירה לי. "למצבה של אמא, אתה בחרת צורה של מיטה עם כרית. אני אוהבת יותר את הכרית".

בית הקברות לא אומר לי הרבה. בשבילי זה אבנים. הביקור שלי במקום מתמצה בעיקר בהשקיית העציצים ושטיפת הקבר. בשביל דר הוא הרבה יותר מוחשי. זה המקום שבו איריס נמצאת עבורה. אני לא צריך אבן כדי לזכור את איריס או לחשוב עליה, אבל עבור דר, שחושבת חשיבה קונקרטית, המקום הוא המקום שבו ניתן לדבר לאמא, כי שם היא נמצאת ושם היא שומעת אותה. הבטחתי לדר שנוכל תמיד לבקר בבית הקברות כשהיא תרצה, והיא מדי פעם מבקשת. הביקורים שלנו קצרים, 5 – 10 דקות כל פעם, אבל אני מרגיש שזה מאוד חשוב לה. פעמים רבות היא מכינה כרטיסים עם ציורים כדי להניח על הקבר, לפעמים אנחנו עוברים בחנות הפרחים וקונים זר או יוצאים לשדה ליד הבית וקוטפים סביונים ושוזרים מהם זר צהבהב. אני מרגיש שזה חשוב לה, הטקסיות הזו, ושמח שהקבר קרוב לבית ושאפשר תמיד לנסוע לשם.

אחר כך נסענו הביתה. אחרי הצהרים דר הביאה דף וטוש ואמרה לי: "אני רוצה לכתוב משהו לאמא". "מה את רוצה לכתוב?", שאלתי. "אמא, אני אוהבת אותך", היא ענתה והחלה לכתוב. "א-מ-א א-נ-י א-ו-ה-ב-ת א-ו-ת-", ואז נעצרה ושאלה אותי: "באיזו אות מסיימים את המילה 'אותך'?" – "בכ"ף סופית", עניתי לה. "אני לא יודעת לכתוב אותיות סופיות", היא ענתה, אז הראיתי לך איך כותבים כ"ף סופית. לאחר מכן היא ציירה אותי, את עצמה ואת איריס. "לך יש קוצים בשיער, ולאמא היתה קרחת", היא הסבירה לי תוך כדי הציור. בזכרון שלה, איריס תישאר תמיד קירחת, כמו שהיא זוכרת אותה מבית החולים ומהתקופה האחרונה. לא משנה כמה תמונות אראה לה של איריס עם שיער. היא מסבירה לעצמה שאמא קירחת כי אמא היתה חולה. לא מסתדר לה שאמא מתה עם שיער כי אמא לא מתה בריאה. לאחר מכן היא כתבה – דרור, דר ואיריס. איזו יכולת כתיבה וביטוי יש לה, ועוד לא בת ארבע וחצי. איריס בוודאי היתה מתגאה.

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה אבהות, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

40 תגובות על אמא, אני אוהבת אותך

  1. נועה ב הגיב:

    אתה אבא מדהים

    אהבתי

  2. יעל הגיב:

    נפלאה! וגם אתה.
    מקווה שהוירוס מאחוריכם.

    אהבתי

  3. זהבה נגבי הגיב:

    בטוחה אני שאיריס גאה בה מאוד ובעיקר גם בך.
    זה מחמם את הלב לקרוא את שאתה כותב ומעדכן בבלוג, בעבר כבר כתבתי לך שיש לך אינטואיציות בריאות וזה לדעתי מה שמסייע לך ולדר להתגבר על כל מכשול ולהמשיך לחיות ולשקם את החיים שלכם לצד החסר והאובדן הכל כך גדול. מרגישה שאתה בדרך הנכונה לכם, יישר כוח.

    אהבתי

    • דרור כהנוביץ' הגיב:

      תודה. למדתי שלהגיד לדר את האמת זה הכי טוב. היא חכמה מדי ומבחינה מתי מנסים "לסבן" אותה.

      אהבתי

  4. חן הגיב:

    בוכה כל כך על המציאות הלא פיירית שדר גדלה אליה.
    אני מצד שני כל כך שמחה שאתה זה אבא שלה, כי אתה מדהים בכל אספקט של הסיטואציה הלא רגילה הזו.
    איריס תמיד אמרה שהיא בחרה טוב, שהיא לא סתם חיזרה אחריך, והיא צודקת.

    חיבוקים גדולים והרבה נשיקות לשניכם.

    אהבתי

    • דרור כהנוביץ' הגיב:

      חשבתי על זה אתמול שאולי באמת מבחוץ זו נראית סיטואציה בלתי רגילה, אבל בשבילנו היא רגילה לגמרי. מבחינת דר, ללכת לבית הקברות זה טבעי כמו ללכת לגן השעשועים. למי שמסתכל מבחוץ זה נראה נוראי שילדה בת 4 הולכת לבית הקברות. אני מתייחס לזה בטבעיות, ואולי זו הגישה הנכונה.
      ביום המשפחה הכינו בגן ספר לכל ילד שנקרא "המשפחה שלי". יש שם סדרת שאלות שכל ילד ענה עליהן. בפרק על אמא, דר ענתה רגיל לחלוטין כאילו איריס חיה. זה נראה קצת מצחיק כי על השאלה "מה את אוהבת לעשות עם אמא?" היא ענתה – "להביא לה פרחים ולדבר איתה בקבר שלה".
      אכן סיטואציה לא רגילה. אבל בשבילנו היא נראית מאוד רגילה.

      אהבתי

  5. יערה הגיב:

    היא בטוח היתה מתגאה. יש לכם ילדה מדהימה, ורגישה, וחכמה כל כך,
    שזכתה באבא נדיר.

    אהבתי

  6. זהבית שקד הגיב:

    ילדה מדהימה שמקבלת תמיכה מדהימה
    זה לא מובן מאליו
    שולחת לה חיבוק ענק

    זהבית שקד

    אהבתי

  7. מלכה הגיב:

    באמת לא סתם שהיא ״התעקשה״ עליך ידעתי כבר אז ״כששיגעה״ אותי )) ובטח היום שאין עליך , בעיקר ביכולת לקבל את החיים ולעשות מהם את הכי טוב שאפשר
    ועכשיו נשאר שיהיה החלק הטוב שנבנה מהבסיס האוהב של העבר ל״כאן ועכשיו״ של שיש בו את השילוב בין הקשה לבין נחת הרוח השלווה ושמחת החיים
    חיבוק כבר אמרתי ))

    אהבתי

  8. moranhouse הגיב:

    כל כך מרגש מצמרר , אבל העובדה שדר נשארה לצידך, ואתה כ"כ מכיל , מעניק ומשדר רוגע היא כ"כ משמח. אתה אבא מדהים!

    אהבתי

  9. לימור רשף (מתרגשת) הגיב:

    קסומה הילדה הזו. איזה יכולת להכיל…

    אהבתי

    • דרור כהנוביץ' הגיב:

      יש לה משפטים עוד יותר מפילים. לא כתבתי את הכל.
      אנחנו מנהלים שיחות ארוכות על המוות.

      אהבתי

  10. תמי ס הגיב:

    אתה כזה אבא טוב ומכיל. יודע בדיוק איך להיענות לצרכיה הפיסיים והנפשיים של ילדתך הקטנה.
    והכי חשוב, אתה יודע להראות לה איך לצד העצב והאבדן יש חיים שלמים, שצריך להמשיך לחיות וליהנות.
    הרגת אותי עם הכתיבה שלה, מה אתה מגדל שם? היא פשוט גאון הקטנה הזו.

    אהבתי

    • דרור כהנוביץ' הגיב:

      תודה. השגרה תמיד מרגיעה, גם אותה וגם אותי. דר לומדת שהחיים נמשכים, בצד האבל והרגשת האובדן. הרגעים שבהם היא מתייחדת עם איריס על הקבר הם הדרך שלה לבטא את האבל, כמו בציורים ובכתיבה שלה.

      אהבתי

  11. ditzak2013 הגיב:

    ואני בוכה.
    בעיקר עלי ועל החלל העצום שאיריס השאירה בי, ועל כך שהיא חסרה לי כל כך.
    ובשביל דר אני לא בוכה, כי יש לה את האבא הכי מדהים שיכול להיות, ואיריס ידעה את זה, ואני יודעת, שכשהיא חשבה על דר, בימיה האחרונים, היא לא דאגה, כי ידעה שהיא משאירה את דר בידיים שלך, דרור, איש יקר ואהוב.

    אהבתי

    • דרור כהנוביץ' הגיב:

      איריס היתה שקטה כי ידעה שהיא משאירה אותנו בידייך האמונות, דיצה.
      תודה.

      אהבתי

  12. רוני לזר הגיב:

    כרגיל, מדוייק ונותן סטירה:-(
    מתגעגעים אליכם.
    מתגעגעים גם אליה, נורא.

    אהבתי

  13. mereng הגיב:

    גם אנחנו לא שכחנו, וממשיכים לחשוב על איריס…. בדיוק נזכרתי לא מזמן שאיריס היא זו שנתנה לי את הפטנט המעולה של מיחזור שקיות ניילון של עיתונים יומיים לטובת חיתולי תינוקות משומשים. עד היום אמא שלי מביאה לי את הניילונים הארוכים האלה ואני משתמשת בהם לחיתולים של התינוק.

    סתם משהו קטן….

    אהבתי

  14. netahershko הגיב:

    איזה פוסט מרגש! הילדה הזאת מדהימה בחוכמתה ורגישותה. ואתה אבא נפלא ורגיש.

    אהבתי

  15. tal הגיב:

    מקסימה הבת שלך.

    וכמובן שאתה גם עושה א תפקידך לעילא ולעילא.

    אהבתי

  16. מלי הגיב:

    כל הכבוד לך אני מחזיקה לך אצבעות , אני לומדת ממך הרבה על תקשורת עם ילדים

    אהבתי

  17. n0ra הגיב:

    ריגשת אותי מאוד. כתבת שזה מדהים אותך איזו יכולת כתיבה וביטוי יש לילדה בת 4 וחוצי. זה לא מובן מאליו שגם למבוגר יש כזו יכולת- ויש לך. ממש הרגשתי אתכם דרך הכתיבה. מאחלת לכם שתדעו רק שמחות, בריאות וצחוק במשפחה המקסימה שלכם!

    אהבתי

  18. רויטל הגיב:

    כמו תמיד הכתיבה שלך מרגשת אותי. אני לומדת ממך לא מעט על איך לדבר עם בת הארבע הפרטית שלי, לאחרונה נושא המוות מעסיק אותה לא מעט ואני מוצאת את עצמי מתלבטת איך להתנסח כי אני לא רוצה להסתיר ממנה דברים אבל גם לא להכניס אותה לחרדות.
    דר הורסת אותי כל פעם מחדש, היא פשוט מדהימה וכ"כ בוגרת וזה בזכות איריס ובזכותך. מאחלת לשניכם המון בריאות ואושר ושולחת המון חיבוקים.

    אהבתי

  19. תמי הגיב:

    אתה אבא נדיר. דר ואתה זכיתם זה בזו. דר לומדת ממך בצורה הכי טבעית את מה שקשה לנו, בעולם המבוגרים, לקלוט.
    אתה אלוף בתיקשורת עם ילדים ובכלל בשיתופים שלך.
    מאחלת לכם הרבה ימים של שמחה ואהבה.

    אהבתי

  20. ויוי הגיב:

    התבלבלתי ושלחתי "הדבקה" לפוסטים קודמים שלך …הנה מדביקה בפוסט העכשווי .

    דרור שלום , המלצה על ספר מתוך כתבה שקראתי , אולי אין בו צורך כלל , כי באמת באינטואיציה ובאהבה , אתה נותן לדר מקום גם לחוש ולבטא אובדן וצער , וגם לחוש בשמחה את המשכיות החיים . כל הכבוד לך !

    כמה היא מרגשת כשהיא כותבת בטבעיות , שהדברים שהיא עושה , בהווה , עם אמא הם לבקר ולהניח מכתבים….מפעים ממש. ומרגש.

    ——-

    קוראים לו "השמיים של סבא", והוא מספר על ילד שמלווה את הסבא האהוב שלו ונפרד ממנו לתמיד. אבל למרות שזהו סיפור על מחלה ואובדן, מצליחה גילה רונאל – במקצועה תומכת לידה והמנהלת המקצועית של רשת "דיאדה" – לתאר בעדינות, ברגישות ובאופטימיות את אחת החוויות הקשות והבלתי נמנעות ביותר שכל אחד מאיתנו נתקל בה בשלב מסוים.

    האיורים המקסימים של המאיירת היפנית Nozomi Inoue מוסיפים לספר עוד מימד של בהירות, ומה שבעיקר אהבנו בו הוא הכנות הבלתי מתחסדת והמילים הברורות שבהן הוא משתמש כדי להסביר לילד – וגם למבוגר שקורא איתו את הספר – מה משמעותה של פרידה ומה נשאר איתנו לתמיד.

    "השמיים של סבא" מאת גילה רונאל (איורים: Nozomi Inoue, בהוצאת דיאדה) – 54.40 ש"ח (במקום 64 ש"ח) באתרי סטימצקי וצומת ספרים.

    ———-

    לימים של התמודדות ….ונחמה.

    אהבתי

  21. yonitzuk הגיב:

    נשארתי חסרת מילים. שוב. חיבוק ענק. אני אוהבת את הישירות שלך, ואת ההסברים שלך. האמת היא כנראה הדרך הכי טובה להסביר את המציאות, גם כשהיא קשה. ועוד חיבוק.

    אהבתי

  22. Shunitt Sharoni הגיב:

    היי דרור. אנחנו לא מכירים, אני בת דודה של נילי כספי. ואגב, בעלי ואיריס הכירו מגל"צ.
    אני הרבה זמן עוקבת אחרי קורותיכם – עוד מהתקופה שאיריס ז"ל הייתה עמכם (באמצעות פרסומים של נילי). אני יכולה להגיד בלב שלם, כאדם זר לחלוטין, שהילדה בריאה בנפשה, מפנימה את עולמה החדש ובהחלט מתמודדת עם המציאות שנכפתה עליה ועליך בדרכה המיוחדת. כל האמור נזקף לזכותך ולזכותה של איריס. כולי הערצה! שונית שרוני

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s