אבא ואמא שלי בשנת 1978 במקום שהיום נמצאת הכניסה לרחוב שלנו.
כל בוקר השבוע אני קם, מסיע את דר ואייל לגן ואז חוזר הביתה, לובש את החולצה השחורה עם הקרע ומתייצב בבית אמי. זיפי הזקן כבר גדלו פרא והחלו להציק ולגרד בפנים. מבקרים מגיעים, חברים, בני משפחה ומכרים. זה שונה מהשבעה של איריס, שם הגיעו בעיקר צעירים. מטבע הדברים לשבעה של אבא מגיעים בעיקר מבוגרים, פנסיונרים, חברים שהורי צברו עם השנים. בשבעה של איריס היו מגיעות בבוקר בעיקר החברות שהיו בחופשת לידה, עם התינוקות. בשבעה של אבא שלי בבוקר מגיעים בעיקר הפנסיונרים. מסתכלים בתמונות, באלבומים הישנים, שומעים סיפורים. גם אני למדתי השבוע דברים חדשים על אבא שלי, על כך שהתנדב למלחמת ששת הימים, על כך שהתנדב למילואים למרות הפציעה הראשונה שלו. אבא שלי לא דיבר על הדברים האלה ולא התגאה בכך שהתנדב. מבחינתו זה היה מובן מאליו להתנדב, ללכת כי כולם הולכים.
כשסיפרתי לדר שסבא נפטר היא הגיבה בתחילה באדישות, כאילו כבר ידעה שזה צפוי. אחר כך שאלה שאלות טכניות – האם יש כבר מצבה, האם הוא נקבר ליד אמא ושאלה מתי נוכל ללכת אל הקבר. הסברתי שההלוויה תתקיים למחרת, שעדיין אין מצבה ושהוא יקבר סמוך לאיריס, כי דר מכירה את בית הקברות וראתה איפה המקומות הפנויים לקבורה. למחרת היא נשארה בבית כי היה לה חום והקאות. בבוקר היא ביקשה לראות את סרט החתונה של איריס ושלי. ישבתי איתה וצפינו בסרט ואז היא אמרה: "אבא, אתה יודע, זה חשוב לראות את הסרט כי גם אמא כאן וגם סבא עמי. זה חשוב לזכור אותם". אחר כך ביקשה שאספר לה סיפורים על סבא. למחרת היא כבר הרגישה טוב יותר והלכה לגן. היה לה קצת קשה בגן, היא בכתה והתגעגעה אלי ואל איריס. במשך השבוע היא הרבתה לבכות והיתה עצבנית. הבנתי מאיפה מגיע העצב שלה, הבנתי שככה היא מבטאת את המצוקה שלה, והשתדלתי להעניק לה תשומת לב יתרה.
ביום שישי בערב לאחר המקלחת סירקתי אותה, והשיער שלה היה מלא קשרים. הסירוק הכאיב לה והיא התחילה לבכות. פתאום היא החלה לצעוק: "אמא! אני רוצה את אמא! אני מתגעגעת לאמא! אני רוצה את אמא!". המילים האלה היו כמו סכינים בלב שלי. כשאיריס עמדה למות כבר דמיינתי את הרגע הזה, שבו היא תטיח בי את המילים האלה, שהיא רוצה את אמא. חיבקתי אותה ואמרתי לה: "אני אוהב אותך, דר. גם אני מתגעגע לאמא, שנינו אהבנו אותה מאוד". היא נרגעה, הקראתי לה סיפור והיא נרדמה. בשבת בבוקר היא התעוררה ורצה אלי למיטה. היא נכנסה איתי מתחת לשמיכה החמה וביקשה שאכין לה שוקו. "אני רק עכשיו התעוררתי, תני לי עוד כמה דקות להיות במיטה ואז אקום ואכין לך שוקו", אמרתי לה. היא החלה לבכות ולצרוח במיטה ואז חזרה על המילים "אמא! אני רוצה את אמא! אני מתגעגעת לאמא!". הבנתי שמדובר במניפולציה. ילדים לומדים להבין מה עובד הכי טוב על ההורים, מה הכי כואב לנו, ומנצלים את זה לטובתם. המשכתי לשכב לידה ונתתי לה להירגע. כשהיא נרגעה חיבקתי אותה ואמרתי לה – "אני אוהב אותך, דר. את לא צריכה לבכות בגלל שוקו. הרגע הערת אותי, תיכף אקום ואכין לך, אין סיבה לבכות". לאחר מכן קמנו והכנתי לה שוקו.
באחד הימים ישבנו אצל אמי, ודר וארז שיחקו בחדר הסמוך. פתאום שמעתי את ארז אומר לדר – "את יודעת, שלושה אנשים כבר נפטרו – אמא שלך, לוקה וסבא עמי. שלושה אנשים! את מבינה?". ארז היה קשור מאוד לאבא שלי, הוא גדל כאן בבית וסבא היה בשבילו כמו אבא. גם הוא מתמודד עם המוות שלו ושואל שאלות רבות. הילדים אוהבים להסתכל על התמונות ואוהבים לשמוע סיפורים על סבא בתור ילד. גם הם רוצים לזכור אותו.
בשבת נסעתי עם דר לפארק האופניים בהרצליה. היא נהנתה מאוד והפליאה לרכוב על האופניים שלה במסלול האופניים. לרגע שכחנו מבית הקברות, מהאבל ומהשבעה. היה לנו כיף ביחד. כשאבא שלי אושפז בבית החולים, רציתי רק לחזור לשגרה. השבוע נציין שישה חודשים לפטירתה של איריס. נקווה שימי האבל יסתיימו ושנוכל, כל המשפחה, לחזור לשגרה.
רוכבים ביחד בפארק האופניים
אב במשרה מלאה 
כמו תמיד אני נהנית לקרוא אותך. תקופה לא קלה עוברת עליכם. אתה אבא מדהים, אשריה של דר היפה שזכתה לאבא כמוך.
שולחת המון חיבוקים.
אהבתיאהבתי
דרור, אני קוראת את הפוסטים שלך באדיקות, אומנם אנו לא מכירים, אך כתבתי פה פעם…אני בת לאם שנפטרה כשהייתי תינוקת, אצלי בבית לא נתנו למוות של אימי מקום- לא דיברו על כך מעולם, לא ענו על שאלות…בתור ילדה ובגיל ההתבגרות- ובעצם עד היום יש לי חסך עמוק והרגשת החמצה גדולה…העובדה שאתה אבא תומך שכזה היא מדהימה, שתמיד יהיה בך את הכוח להתעלות על עצמך ברגעים קשים כאלה ולהיות לדר משענת!
אתה אבא מדהים.
שלך, אורי
אהבתיאהבתי
משתתפת בצערכם. אתה אבאב מדהים. מזלה של דר שיש לה אבא כמוך!!! תישאר חזק.
אני כנראה פספסתי משהו בעבר – מי זה אייל?
אהבתיאהבתי
ארז ואייל הם בני הדודים של דר, הבנים של אחותי
אהבתיאהבתי
התמונה הזו שסוגרת את הרשומה שלך כל כך מייצגת את החיים שלכם ביחד.
תראה את הביטחון העצמי שלה לרכוב לפנייך בשמחה ובלי פחד מהדרך או מהמהמורות שבה או משיווי המשקל שזה דורש שיהיה לה. זה רק כי אתה ממש מאחוריה, משגיח, מבין, דואג שהיא תהיה בטוחה ושמחה ומצד שני משחרר אותה לדהור קדימה.
עצוב שהדברים הקשים האלו צריכים לעבור עליה (ועל ארז ואייל) בגיל כל כך צעיר אבל גם בתוך הקושי הזה אתה מצליח לגרום לה לשמוח ולהאמין בטוב ולצחוק ולהינות מהרבה ימים טובים בשמש.
אתה מרוויח ביושר את הסמל הזה על החולצה שלך, כל יום.
כפי שכתבה קרן פלס
"כשתגדל בהתחלה תזחל ואז תרוץ
אחר כך תרחף
בכל פעם שבונים מגדל חדש מעל העיר שלנו
קיר אחר מתקלף
בכל שריפה יש עשן
וכל עשן מתנדף
רק האהבה היא מישען
כל היתר חולף "
אהבתיאהבתי
הדמעת אותי שוב.
דר חכמה להפליא.
שתדעו ימים טובים ופשוטים. אמן
אהבתיאהבתי
עצוב וקשה כל כך…
מקווה שתוכלו להתאושש במהרה מהאסונות האלה. וכמו שדר אמרה – חשוב לזכור.
אהבתיאהבתי
כמו תמיד, מחזקת את ידיך מרחוק.
הסבלנות שלך דומה כאין סופית, וההתמודדות הקשה כאלו אין לה סוף.
ארז נשמע די לחוץ גם מהעובדה שמתים סביבו אנשים (וכלבה) שהוא מכיר. אולי כדאי שגם ההורים שלו ידברו איתו ויסבירו.
שלא תדעו עוד צער
אהבתיאהבתי
התרגשתי. במיוחד מהתאור של הסירוק של דר שהזכיר לה את אמא. הבן שלי (כמעט 6) שואל לאחרונה המון פעמים מה גילו של כל אחד, ומנסה לחשב בתוך כמה שנים כל אחד אמור למות (מחשב לפי 120 שנה, התסריט האופטימי:) אתמול שאל אותי איך אוכלים ושותים כשמתים. מתמודד עם המוות של סבא שלו לפני שנתיים. הוא מתעסק כל הזמן במה שכמבוגרים למדו להדחיק כל כך טוב.
אהבתיאהבתי
בכל תמונה של דר אני מצפה לשמוע אותה שואלת על איריס. אני כואבת את העובדה שאיריס אינה עדה לפלא הזה שמתרחש בזכות שניכם. הלב נחמץ . מצד אחר אני יודעת איזו ילדה מצויינת יש לך ושאתה תדע שמחה ממנה , תאבת חיים כמו אמה. לא מוותרת וממשיכה. אתם אהובים שניכם ובלית ברירה יהיה טוב. פשוט כי כך.
אהבתיאהבתי
אופטימית שכמוני, מאמינה שאהבה וחיבוק מנצחים הכול
וככה אתה ודר תאהבו ותחבקו אחד את השני והחיים יחזירו לכם חיבוק ואהבה
כי בכל רגע משהו חדש מתחיל
חיבוקים "המון" -:)
אהבתיאהבתי
ועוגיות תמרים. מלכה. שכחת עוגיות תמרים.
אהבתיאהבתי
ופרג…
אהבתיאהבתי
וחלווה ? (אם מוכרחים – עדיף חלווה מפרג. פרג זה נמלים בטעם סירופ שיעול, חלווה זה סתם פשע נגד האנושות. באמת ? לשים סוכר בסומסום ? למישהו זה נשמע כמו רעיון טוב ?)
אהבתיאהבתי
תיאור כל כך ציורי של טעמי פרג
טוב, אני איתכם גם דברים טעימים מתוקים ואו מלוחים שיוסיפו טעם טוב לחיים
אהבתיאהבתי
מה שענת כתבה.
ודמעות…. היחסים שלך עם דר…. אתה מרגש. אתה באמת אבא נהדר, ודר היא ילדה מתוקה, חכמה ומקסימה.
וטיפ – מאמא לילדה עם שיער עשיר וארוך….: את הסירוק העיקרי עושים בתוך המקלחת, עם מרכך על השיער (יש לנו מברשת של האמבטיה, לייד השמפו והמרכך, ומברשת מחוץ לאמבטיה, כשהשיער כבר שטוף ומנוגב).
אהבתיאהבתי
גם לי ננעצו סכינים בלב כשקראתי את ה"אמא ! אני מתגעגעת לאמא !!! " , אבל , בעצם , הרי זו האמירה הכי נורמלית ולגיטימית שאפשר לשמוע ממנה , מדר. כמה מדאיג היה לו היא לא היתה מתמללת את הגעגועים הללו.
סופרמן , אין צורך להציל את העולם מעצמו , אתה יודע 🙂 . מאחלת לך חיים שקטים , שגרה ברוכה ואהבה , אהבה , אהבה.
אהבתיאהבתי
שמע, אי אפשר שלא להתפעם מההתמודדות שלך ושל דר כמובן
איך בתוך כל הכאוס אתה מצליח עדיין לאבחן ולגלות אסרטיביות הורית כלפי דר
(כל עניין המניפולציה והשוקו) כל כך הרבה אחרים כבר היו
נכנעים כי: מה, כל כך קשה לה, אז נוותר בעניין הזה.
שאפו לך.
ושיהיו זמנים טובים יותר ומשמחים יותר. אמן ואמן!
אהבתיאהבתי
איש יקר, לפעמים נגמרות המילים …
מקדישה לך ולדר המקסימה את השיר (-:
אהבתיאהבתי
כמה דר חכמה. זה לא יאמן. ימים לא פשןטים עוברים עליך. מאחלת לך שיגרה
אהבתיאהבתי
גם לך מושית, אאחל שהשגרה תחזור, ותחוו ימים רגילים
אהבתיאהבתי
דר חכמה. המצוקות שלה אמיתיות
אבל היא לומדת להשתמש בהן. כל הכבוד לה.
הלוואי, אמן שלא תדעו עוד צער.
אהבתיאהבתי
דרור, מקווה שבאמת תשובו ותלמדו את השגרה החדשה שלכם ללא זעזועים נוספים. בקשר לדר, תמשיך לעבוד ולהתייחס אליה עם האינטואיציות הבריאות שלך כי לדעתי אתה פועל מאוד נכון ומתייחס לדר בעדינות, באמת וברגישות התואמת את מה שהיא יכולה להכיל.
כמו תמיד אני מחזקת אותך מכאן ואוהבת לקרוא אותך ומקווה שמעתה ואילך יהיו לך רשימות אופטימיות יותר.
יישר כוח כי אתה כעת ראש שבט הכהנוביצים
אהבתיאהבתי
כל כך כואב לשמוע על זה דרור. תהיו חזקים. מאחלת לכם מכל הלב שלא תדעו עוד צער עוד הרבה הרבה אמוד זמן ושיתאפשר לכם להחלים קצת.
אהבתיאהבתי
דרור שלום , מקווה שתראה התגובה החדשה שכאן , שמעתי המלצה חמה על ספר ילדים המדבר על אובדן , לקריאה משותפת הורה + ילד.
מהכתבה :
למרבה הצער, ולמרות שניסינו, מתברר שעדיין לא המציאו דרך לגדל ילדים בלי לחשוף אותם לצדדים הפחות נעימים בחיים. הם עדיין יפלו ויקבלו מכות,יתמודדו עם מחלה (טפו) או כישלונות (לא עלינו), ולא נצליח להגן עליהם גם מפני העובדה שחלק מהאנשים שסביבם , לא יחיו לנצח. וכשמישהו מהקרובים להם ילך פתאום בלי לחזור – בדיוק ברגע הזה שבו ייעלמו לנו המילים – ברגע ההוא ניגש אל הספרייה ונשלוף משם ספר ילדים בלתי שגרתי, בלתי מתחנף ובלתי מעורפל בעליל.
קוראים לו "השמיים של סבא", והוא מספר על ילד שמלווה את הסבא האהוב שלו ונפרד ממנו לתמיד. אבל למרות שזהו סיפור על מחלה ואובדן, מצליחה גילה רונאל – במקצועה תומכת לידה והמנהלת המקצועית של רשת "דיאדה" – לתאר בעדינות, ברגישות ובאופטימיות את אחת החוויות הקשות והבלתי נמנעות ביותר שכל אחד מאיתנו נתקל בה בשלב מסוים.
האיורים המקסימים של המאיירת היפנית Nozomi Inoue מוסיפים לספר עוד מימד של בהירות, ומה שבעיקר אהבנו בו הוא הכנות הבלתי מתחסדת והמילים הברורות שבהן הוא משתמש כדי להסביר לילד – וגם למבוגר שקורא איתו את הספר – מה משמעותה של פרידה ומה נשאר איתנו לתמיד.
"השמיים של סבא" מאת גילה רונאל (איורים: Nozomi Inoue, בהוצאת דיאדה) – 54.40 ש"ח (במקום 64 ש"ח) באתרי סטימצקי וצומת ספרים.
לימים של התמודדות ….ונחחמה.
אהבתיאהבתי