דר חגגה את גיל ארבע לפני כמה שבועות ושוב, בלי הכנה, התחיל גיל המרד הבא – גיל 4. כתבתי כאן בעבר על סופת "הוריקן דר", שפקדה אותנו בגיל שנתיים והשאירה אחריה עיי חורבות. את זה כבר עברנו. עכשיו לאחרונה יש סימנים לסופה חדשה שמגיעה – המרד של גיל ארבע.
במה מתבטא המרד? דר נדלקת כמו לפיד בוער בכל פעם שלא מקבלת את מבוקשה, או שהסיטואציה אינה תואמת את ציפיותיה. זה קצת דומה למרד של גיל שנתיים, אבל הצווחות עולות בכמה חזקות בהשוואה לצרחות של אז. בנוסף, דר יותר מודעת לעצמה ולרצונותיה, אז קשה לעבוד עליה וקשה להסיח את דעתה.
נסביר את התהליך בפשטות על ידי תרשים הזרימה:
דר מבקשת משהו –> דר מקבלת סירוב –> דר צורחת ובוכה
יש לציין כי הצרחות מלוות באמירות כמו: "אני לא חברה שלך יותר!", "אני כועסת עליך!" "אני לא אוהבת אותך!" ובהנפות ידיים שמטרתן היא כאילו להרביץ לי. בתחילה חשבתי שהדבר קשור להתמודדות של דר עם המוות של איריס ולתסכול שהיא חווה, אבל בדיקה מול בנות הארבע המקבילות בגן ואצל חברים העלתה כי התופעות האלה מתרחשות גם אצלם. אתמול סיפרה לי חברה שהבת שלי, במסגרת התקף הזעם, נשכבה על הרצפה והחלה לזעוק: "אמא, זה פייר! זה לא פייר שאת התחתנת עם אבא לפני!". היא אומרת שכמעט לא הצליחה שלא להתפוצץ מצחוק מול הילדה.
מיכל דליות, שאני מאוד מעריך את שיטתה ואת השיטות של מכון אדלר (בניגוד לחוסר הערכה לתכנית הטלויזיה הנוראית שלה בערוץ 2), טוענת, שהשיטה היא לא לתת לילד להשיג את מבוקשו באמצעות התקפי הזעם. השיטה שאני נוקט די דומה: קודם כל, כמו בספר בישול מרוקאי, תרגעי. לא להתרגש ולא להתרגז. אחר כך אני מיישם טכניקות שנלמדות בבית ספר לכיבוי אש. אחד הדברים הבסיסיים בכיבוי אש הוא משולש הבעירה, הכולל חומר דליק, חום וחמצן.
האש מתקיימת כל עוד שלוש הצלעות של המשולש מתקיימות. אם ננתק את אחת הצלעות, האש תכבה. אותו דבר בהתקפי הזעם של דר – החומר הדליק הוא מה שהיא רצתה ולא קיבלה, והחמצן והחום הוא הסביבה. כל מה שאגיד לה או אנסה להתווכח איתה יוסיף שמן לבעירה, או במקרה שלנו, יוסיף חום וחמצן, שיילבו את האש.
השיטה שלי היא להתעלם מהתקפי הזעם, לתת לה לרקוע ברגליים ולצרוח, לנתק מגע – או שהיא הולכת לחדר להירגע או שאני עוזב את המקום. עוברות 3 דקות ודר חוזרת – "אבא, חיבוק". אנחנו מתחבקים, והיא נרגעת לאט לאט, ואז יש לנו את הזמן לדבר על הדברים: "את רצית ממתק, אבל את יודעת שאנחנו לא אוכלים ממתקים בארוחת הבוקר" או "את רצית שסבתא תשב לידך בשולחן, אבל את לא יכולה לקבוע את כל סידורי הישיבה בארוחה". התנאי לקיום השיחה הוא הפסקת הבכי וההירגעות. בנוסף, חשוב מאוד לא להיכנע ולתת לילד את מבוקשו אחרי התקף הזעם, כי הוא ילמד שהאלימות משתלמת. ניתן להגיע לאיזו שהיא פשרה, אבל רק לאחר הרגיעה.
גם לא צריך להתרגש מהשטויות שהם פולטים תוך כדי התקף הזעם – "אני לא אוהבת אותך/לא חברה שלך". כשהייתי מורה למדתי את היכולת לעשות את עצמי כאילו לא שמעתי את הדברים, בדרך כלל שטויות שאיזה ילד פולט. ילדים פולטים הרבה שטויות בזמן כעס. אם נתרגש מכל שטות, לא נצא מזה ושוב נלבה את האש – "מה אמרת לי? אתה לא מתבייש? איך אתה מדבר לאבא?". אין בזה שום תועלת.
טוב, מתי מגיע גיל התקפי הזעם הבא?
אב במשרה מלאה 
אני תמיד אומרת , אין קהל אין הצגה!! כשיש סצנות כאלה אני תמיד מתרחקת ומתעלמת , אין להם למי לעשות את ההצגה ובמהירות המסך יורד והם חוזרים להיות ילדים ולא שחקנים 🙂
אהבתיאהבתי
אה, זהו. שהוא לא הולך. רק משנה פאזה לפרקים. כמו אש….
בנות, you know, זה מסובך.
אהבתיאהבתי
מסכימה עם כל מילה ומיישמת בבית עם בת השלוש וקצת.
אהבתיאהבתי
לאחר בירור עם הגננת של בתי שחוותה גם היא את משבר ה-Terrible 2 שלה וגם את ה-Terrible 4 שלה, אין לי מילים מנחמות במיוחד – לטענתה זה משהו שמגיע כל שנתיים זוגיות… את האמת? בתי עומדת לחגוג את יום הולדתה ה-8 בעוד כחודשיים וכבר עכשיו ישנם סממנים של מרד חוזר… לא יודעת אם לפרש את זה כמרד או כתחילת גיל ההתבגרות, אבל היינו הך.
כל מה שיש לי לומר (ואולי על ידי כך גם לעודד) זה משפט שאבא שלי תמיד היה אומר לי והוא מלווה אותי עד היום ובשלל סיטואציות: תתכופף בזמן!
אין הרבה מה לעשות חוץ ממה שאתה כבר עושה. אהבתי את המקבילה למשולש הבעירה ואני "לוקחת" את זה לניסוי גם פה.
ומשפט אחרון… בנות זה בנות זה בנות זה בנות…. You can't live with them and you can't shoot them.
שנה טובה! 🙂
אהבתיאהבתי
אהבתי את זה "להתכופף בזמן".
לגבי גיל ההתבגרות, דר התחילה לענות לי בקוצר רוח – "בסדר!", "טוווווב!" ממש כמו תיכוניסטית משועממת מול האבא הזקן שלה. מה יהיה בגיל 8?
אהבתיאהבתי
אני לא ממש רוצה לרפות את ידיך, אבל…
הבת שלי התחילה לגלגל לי עיניים כבר בגיל שנתיים וחצי… מיותר לציין שאני התפוצצתי מבפנים בכל פעם שזה קרה, אבל ייאמר לזכותה שהיא נגמלה מההרגל המגונה הזה (לפחות בינתיים…).
גיל שמונה מביא איתו מנעד רחב אף יותר של תגובות מילוליות ופיזיות. אני לא אגלה לך, בכל זאת, כדאי להשאיר משהו לאחר כך, לא?? 🙂
בסופו של דבר, הכול מתנקז לתקשורת מילולית טובה – ככל שהתקשורת ביניכם תהיה טובה, פתוחה, בגובה העיניים וסימביוזית (מה שנראה שקיים כבר עכשיו על סמך הפוסטים שלך) – הכול יהיה בסדר.
כשמגיע גל תנשום עמוק ו… תתכופף בזמן!
😉
שבת שלום.
אהבתיאהבתי
כל זמן שלא תנסה כיבוי צופי….. 😀
ברור שהתעלמות מטנטרומים היא הדרך הנכונה להעביר אותם. כמו גם "שבירת" הסיטואציה, כמו שעושים "קאט" בסרט. אם זה מתמשך אני שולחת אותם להירגע במקום אחר או לוקחת את עצמי למקום אחר עד שהם ירגעו (אי אפשר להתעצבן על מי שלא נמצא פה).
חוש הומור יכול לעזור גם הוא במצבים כאלו וגם הרבה פעמים להעביר את הילד למצב של חשיבה הגיונית דרך הרגל שמקנים לו כשהוא רגוע יותר.
למשל לקוטן שלי (כשהיה יותר קטן האמת, עכשיו זה כבר עניין אחר) הייתי אומרת שיש לו סרגל כעס על הגוף.
הסרגל מתחיל ברגליים והכעס עולה עולה עד שמגיע לראש ומעל לראש.
זה היה סוג של "דיבור" קבוע אצלינו בבית גם כדי להבהיר מה אני מרגישה (למשל "אם אתה לא במקלחת תוך דקה וחצי אז הכעס שלי כבר יהיה כאן" מצביעה על הגרון "ואם אתה לא שם תוך חמש דקות הוא יהיה כאן" מצביעה על הראש "ואתה יודע שאחרי זה אני צורחת" טוב… כי אני אמא צעקנית, מה לעשות….)
וזה עובד לשני הכיוונים – גם מאפשר לילד במצבים של כעס לדעת כמה אתה כועס עליו (זו שאלה נפוצה אצלינו "אמא, איפה הכעס שלך על הסרגל ?").
וגם במצבים שהוא היה נורא כועס הייתי שואלת "איפה הכעס שלך על הסרגל ?" ולפעמים זה היה גורם לו לעצור, לעבור רגע לחשיבה הגיונית יותר (כי שאלתי שאלה לוגית) ולענות לי. זה כבר מייד "שובר" את הסיטואציה של הטנטרום או הכעס.
אפשר גם עם שאלת ההמשך "מה יוריד את הכעס שלך נמוך יותר בסרגל ?" ולהציע הצעות – למשל חיבוק ? למשל נשיקות ? למשל דיגדוגים ?
אם זה משהו שמתרגלים על כעסים "קטנים" בבית אז הוא עובד גם על טנטרומים גדולים. מדהים כמה.
אני גם חושבת שזה יופי של דבר שלימדתי אותם לבקש חיבוק או נשיקה גם כשהם כועסים (ונשארים כועסים אחרי זה) כי ככה הם זוכרים שגם כשאני כועסת אני אוהבת אותם ולהפך.
(וזה לא טריוויאלי אצל ילדים באופן טבעי תמיד נוטים לתפוס את העולם בשחור ולבן).
נ.ב
ואם אתה חושב שעכשיו זה קשה חכה שהיא תכתוב עליך בלוג….
(אני מדברת מנסיון טרי).
אהבתיאהבתי
תודה על העצה. אנסה את שיטת הסרגל.
ולגבי הבלוג – אני בהחלט רואה את דר כותבת בלוג כבר בגיל 5
אהבתיאהבתי
גם את אימא צעקנית? באמת???
ואני חשבתי לתומי שרק אותי מגדירים ככה…
טוב, צרת רבים…
שיטת הסרגל נשמעת נהדרת ואני הולכת לנסות אותה אצלי, למרות ששלי גדולים, אבל אני מניחה שזה יכול לעבוד בכל גיל.
תודה.
אהבתיאהבתי
כלב נובח לא נושך… את יודעת.
רק אל תגלי לילדים.
😀
משתדלת לצעוק פחות (זה בהחלטות השנה החדשה שלי)
אהבתיאהבתי
מוכר גם אצל בן ה4 שלי …
בהצלחה…
אהבתיאהבתי
🙂
כן ירבו הורים כמוך.
אהבתיאהבתי
זה הכל בזכות הדולה, יצאה לי כזו ילדה ממושמעת וחכמה
אהבתיאהבתי
חחחחח….לא נעים לי להגיד, גיל 4 זה טוב, זה לא מפסיק, נשימה עמוקה, הרבה הומור, ואתה עושה את זה נהדר…תמשיך ליצבור ניסיון, אתה תיצתרך אותו 🙂
מזל טוב לדר ושנה ניפלאה
אהבתיאהבתי
תודה רבה על המילים המעודדות. ברור לי שאני מגדל ילדה אינטילגנטית מדי ואני הולך לאכול אותה בעתיד. "אבא, אתה לא מספיק מתחבר לרגשות שלי, זה מאוד פוגע לי באגו שאתה אוסר עלי למרוח לק שחור על הציפורניים". זה עוד יבוא
אהבתיאהבתי
אני בעד לק שחור בציפורניים בעיקר עם הוא של שאנל 🙂
יופי של עבודה אתה עושה וגם אם הייתה עושה עבודה לא טובה היא תרצה לשים לק שחור / כל דבר שלא תתלהב ממנו… אז לפחות שיהיה עם סטייל
אהבתיאהבתי
עם כל מילה שלך הסכמתי חוץ מ"מיכל דליות ושיטת מכון אדלר" שאני, באופן אישי, לא מסכימה איתה.
בעיני, לא מגדלים ילדים לפי הספר ו/או לפי מן שיטה אחידה כתובה.
אבל לא בזה עסקיינן וזה, בטוח, נושא לדיון אחר.
בכל מקרה, אני מסכימה עם דרך כיבוי השריפות שלך.
גם אני נהגתי, וגם בגילם הבוגר של ילדיי, עדיין נוהגת כך.
נותנת להם להוציא קומפרסיה, ואחר כך, בשקט שלהם – דנים בנושא ומגיעים יחד להחלטות.
קח בחשבון שיש לך ילדה בוגרת, חכמה ומאוד מבינה ומכירה את ה"סחורה" שלה, ולפעמים נדמה שקצת יותר ממה שה"סחורה שלה" מכירה אותה 😉
עצה אחת, סתם אם בא לך…, תעצור לפעמים את הרגעים הטובים והפחות טובים, ותביט בהם כאילו מהצד, אתה לא תאמין איך פתאום תראה את הילדה, ויותר מזה, אני בטוחה שתהיה גאה בה.
מאחלת לך המשך מהנה בגידולה.
אהבתיאהבתי
הורי הלכו ל"בית הספר להורים" של מכון אדלר ואני גדלתי לאור השיטה הזו ואני עד היום מסכים עם העקרונות שלה, של מתן אחריות לילד ושל קביעת הכללים מראש, לא נסיון להגיב לאירועים אלא נסיון לצפות אותם מראש, להודיע לילד מה הולך לקרות כשיתרחש האירוע ולהתמיד בזה. אני לא אוהב את הגרסה הטלויזיונית של "סופר נני" אבל מסכים עם העקרונות של שיטת אדלר.
אהבתיאהבתי
טוב נו… אם אתה תוצאת השיטה, כנראה שבכל זאת משהו עובד שם או… שמגיע להוריך קצת יותר קרדיט 🙂
קצת קשה לשכנע אותי, דרור. אבל אני לא פוסלת את מי שמוצא בזה את הטוב.
אהבתיאהבתי
אתה נותן לה להרגע בחדר,אבל מה קורה אם היא לא מוכנה ללכת לחדר וצורחת ככה ועוצרת את המשפחה מלהמשיך להתנהל? (למשל כשהיא רוצה שסבתא תשב לידה) או שזה קורה בקניות, או בתור לדואר?
הבת שלי חווה את זה כמשבר גיל 3,גם היא היתה בת 3 לפני כמה שבועות-חודש ליתר דיוק. זה לפעמים מתיש נורא.
התמונה של דר הנסיכה בורוד בראש הפוסט מעלפת. יש לנו משהו דומה עם הילדונת שלי, אבל התיק שלא נדע, תיק פרווה ונוצות 🙂
אהבתיאהבתי
התיק הוא תיק איפור שדר קיבלה ליום ההולדת. היא עדיין מנסה לשכנע את בני הדודים שלה להתאפר. היא בחרה את הבגדים, המשקפיים והאקססוריז לצילום. מה קורה אם היא לא רוצה ללכת לחדר להירגע? אני הולך לחדר אחר. אם זה בארוחה עם אנשים – אני לוקח אותה ביד לחדר או מרים אותה בידיים אם היא ממש לא רוצה ללכת איתי.
אם זה בסופר – האמת שבסופר אין לנו מריבות. היא יודעת שאם היא באה איתי לסופר היא יכולה לבחור מוצר אחד שהיא מקבלת. היא מראש מודיעה לי מה היא רוצה שיקנו לה בסופר ואנחנו קונים את זה. זה יכול להיות שוקו או ממתק או איזו לחמניה וכך אין לנו מריבות שם.
השיטה במקומות כאלה היא לנסות למנוע את החיכוכים והמריבות לפני שהן קורות – אנחנו יושבים ביחד במטבח ומרכיבים את רשימת הקניות, דר הולכת לארון ולמקרר ובודקת כמה מוצרים נשארו וכמה חסר. כשמרכיבים את הרשימה מחליטים גם מה קונים לה.
אהבתיאהבתי
עכשיו תחשוב על זה עם שתיים…. 🙂
אהבתיאהבתי
את באמריקה. אין לך זכות להתלונן 🙂
אהבתיאהבתי
אז תחשוב על זה עם שתיים, שעונות לך באנגלית אמריקאית… 😉
אהבתיאהבתי
סליחה על החוצפה בלהגיב כשיש לי בן… ועוד רק בן שנתיים וחצי 🙂 אבל בנינו… גם עם בנים בTERRIBLE 2 לא דיסקו.
אני מוצאת את עצמי בהסברים לגברבר בלי סוף ועוד עם חיכויים של פינוזאורים (דינוזאור + פיל) שכמותם לא ראיתם…
הקטע של הללכת להירגע עובד יפה בינתיים אבל ברור לי שאני על זמן שאול ואצטרך להמציא משהו חדש.
בינתיים שתהיה שנה טובה. עד גיל שלוש / ארבע / חמש וכל מבול אחר שיבוא אחריו
אהבתיאהבתי
ל-BD ,אם הסצינה מתרחשת עם אנשים: לא לתת לה לעצור את ההתנהלות חיי המשפחה ,אלא כפי שדרור ציין להרים על הידיים ולהכניסה לחדרה.אם היא בודקת גבולות ויוצאת מחדרה ,שוב להרים על הידיים ולהכניסה לחדרה עד שהיא נרגעת. זהירות!!! את תחת זכוכית מגדלת שלה +את מודל לחיקוי+היא בודקת גבולות…ולכן חשוב להשאר רגועה ולעשות הכל תחת שליטה (זה קשה אבל אפשרי).
בסצינה בסופר – לעיתים יותר קשה. הייתי עדה למקרה בסופר, שאמא סרבה לקנות לילדה את ה-סוכריה על המקל עם המאוורר (מאותן סוכריות מפתות שמונחות ליד הקופות) והילדה החלה לצרוח ונשכבה על הרצפה תוך בעיטות והנפות ידיים .האם הפגינה קור רוח מול הסחיטה של הילדה ואדם מבוגר, זר, ניגש לילדה ואמר לה: הנה חמודה אני אקנה לך…. כן יש אנשים שמנסים ל"עזור" וגם איתם צריך להתמודד.
מאחר והתסריטים חוזרים על עצמם ואת יודעת למה לצפות… אזי רצוי לעשות הכנה מראש,מעין תוכנית מניעה. חשוב להסביר לה לפני שיוצאים מהבית בדרך לסופר את החוקים והתנאים ובכל פעם לפני שיוצאים לחזור על הדברים למשל:"אנחנו יוצאות לקניות, מותר לך לבחור רק פריט/ממתק אחד". אם עמדה בכך בלי לעשות "סצינות" לחזק אותה על התנהגותה. במידה והיא נשכבת על הריצפה ובוכה : הסבר קצר ולא להתרגש.ברגע שתראי עיקביות ,זה יהפוך להרגל טוב… זה עובד .אגב עובד גם על ילדים בעלי הפרעות קשב וריכוז,ילדים על הרצף בתפקוד גבוה,ילדים הסובלים מ-O.D.D ועוד…
ב-ה-צ-ל-ח-ה!!!
נשתמע,
אם(במשרה מלאה) לשלושה וסטודנטית לפסיכול' וחינוך מיוחד
(מה שנכתב הינו בגדר המלצה בלבד ולא מחליף ייעוץ עם אנשי מקצוע רלוונטיים)
אהבתיאהבתי
נורא הצחיק אותי לקרוא את הפוסט הזה, אחרי ששלשום, הליכה סטנדרטית עם הילדה הפרטית שלי לסופר שמתחת לבית, נגמרה בשלוש השתטחויות על המדרכה בתוך 30 מטרים בערך..
וגם שלי עוד שניה בת 4, ואינטליגנטית מאוד.
בקיצור,
בוא נחכה לגיל 5, אומרים שהצרות מגיעות בגילאים זוגיים, לא?
אהבתיאהבתי
אמנם אין לי עדיין ילדים משלי (בין התגובות כאן מרגישה די OUT…)
אך יש לי מדי יום 28 ילדים בני 6, בכיתה א'.
נכון שהכיתה היא לא הבית, אך בכל זאת אני נמצאת איתם מדי יום כשש שעות.
משמעותי.
מה שאני יכולה לומר שלמדתי ב – 13 שנים האחרונות בתפקיד,
זה בעצם לחזק את מה שכתבת דרור –
להישאר רגועים, לא להתרגש מדברים שנאמרים ברגעים של כעס/מצוקה,
להיות עקביים ולהיות שם בשבילם ברגע שיעבור הזעם והם ירצו חיבוק 🙂
אהבתיאהבתי
ו…
תתחדש על הלוק :)))
אהבתיאהבתי
נראה לי שאתה פועל נכון – בהצלחה!
אהבתיאהבתי
😉יכולה רק להבטיח לך שזה הולך ונהיה יותר מעניין… חכה לגיל 14…..
אהבתיאהבתי
נראה לי שמעכשיו עד סוף גיל ההתבגרות – 30….
גם אנחנו פה מתמודדים….לא פשוט. חשבתי שאנחנו עושים משהו לא טוב שזה קרה לנו שוב…אבל מסתבר שכמו שאמרת, זה אצל כולם
אהבתיאהבתי