אחרי כל הבאזז שהיה השבוע על מכירת אינסטגרם לפייסבוק, החלטתי להתקין את התוכנה באייפד. נכון שאין אפליקציית אינטגרם יעודית לאייפד, ומדובר בסך הכל באפליקציית אייפון שנמרחת על המסך הגדול של האייפד, ובדרך כלל אני לא מתקין כאלה אפליקציות מתוך עקרון, אבל במקרה של אינסטגרם החלטתי לחרוג ממנהגי.

העניין הזה ממכר. התמונות הריבועיות, הפילטרים הישנים שגורמים להן להיראות כמו תמונות אגפא של פעם, שהפכו להיות וורודות-אדומות עם השנים. אתמול, כשליוויתי את איריס לטיפול באיכילוב, השתמשתי באינסטגרם כדי ליצור סיפור-תמונות של חוויות היום.

פעם שנאתי את המראה הזה של התמונות – קטנות, מרובעות, וורדרדות, מצהיבות. היום זה נראה וינטג'. נדמה שהפילטר הפופולרי ביותר באינסט' הוא 1977, שהופך את התמונות כאילו צולמו בסבנטיז.

במקביל השבוע, עם המעבר של אחותי לביתה החדש, התפנו ארגזים שמילאו את אחד החדרים אצל ההורים שלי. הארגזים האלה הוכנסו לשם לפני שנתיים, וכשהסבלים הכניסו אותם, שכחנו שבספריה בסוף החדר מצויים אלבומי התמונות הישנים שלנו. כך במשך שנתיים לא יכולתי להראות לדר תמונות שלי מהילדות. השבוע פונו הארגזים והתפניתי לשבת עם דר על התמונות.

ומה הבנתי? שהתמונות המרובעות והוורודות האלה הפכו להיות שיא האופנה. הן נראות כאילו צולמו באייפון ב-2012, ולא כשהייתי בן 3, ב-1976. זה פשוט מדהים לראות איך הטכנולוגיה של הצילום והמיחשוב התקדמה כך כל קדימה עד שהצליחה לחקות במדויק בעיות בצילום שהיו בשנות השבעים.

צילמתי כמה תמונות מתוך האלבום באמצעות המצלמה של האייפד (איך לא, אנחנו ב-2012) כדי להמחיש את הענין הזה. התמונות האלה צולמו בשנים 1973 – 1976. חלקן בבית, בתכנית ל' בתל אביב, חלקן בפארק הירקון, חלק על הגג של הבית של דודה מלכה, חלק מהפעם היחידה שנסענו בפסח עם המשפחה לנואיבה בסיני. אבא שלי ואני עלינו על גמל כדי להצטלם, אני בן 3 והוא לפני שנפצע באותה שנה בשירות הצבאי ואיבד את הרגל. אין לי זכרונות מהתקופה הזו, מלבד התמונות האלה.