מתישהו בסוף שנות השמונים, לדעתי הייתי בגיל 16 או 15, נסעתי עם שני חברים להופעה של דני רובס באולם בקיבוץ שפיים. זו היתה ההופעה המיתולוגית של התקליט "פנים ושמות" של דני רובס "ולהקתו", הקלידן דובי אנגלר. ההופעות האלה היו כל כך אינטימיות, שלא ברור לי איך כולם מהדור שלי אומרים היום שהיו בהופעות האלה. כמו סיפור האלטלנה, מרוב אנשים שמספרים שהיו על הספינה, ברור למה היא טבעה. אם כל האנשים שמספרים שהיו ב"פנים ושמות" אכן היו שם, אז רובס היה מליונר רק מהכרטיסים.
נזכרתי בהופעה הזו אתמול, כשישבתי בהופעה של דני רובס ב"צוותא". דני רובס חוגג 20 ומשהו שנה לצאת הדיסק "בדרך אל האושר" ולוקח אותנו למחוזות נשכחים. בהופעה ההיא, בשפיים, עוד לא הכרתי את דני רובס ולא את "פנים ושמות". הכרתי בקושי את "אני בא הביתה מהלילה", שהתנגן ברדיו בתחילת שנות השמונים. אחרי ההופעה הפכתי למעריץ. באותם ימים קנינו את הקומפקט-דיסק הראשון לסלון של ההורים שלי, והדיסק "פנים ושמות" היה הדיסק הראשון שקניתי בימי חיי. אתמול נזכרתי בזה במהלך ההופעה.
דני רובס חוגג 20 שנה ל"בדרך אל האושר", ובדרך הוא מחזיר אותנו, בני ה-35 – 40 למחוזות נערותנו. ישבתי אתמול בהופעה, כמו איזה תיכוניסט, וזימרתי את "כוווווווווווווווווווווווווווווווול הפנים והשמות, כולם", "זה לא אני זו את", "מזוודה אחת, בגדים ונעליים", "ואני כמו תמיד, רומנטיקן, לא היחיד, אולי זה רק הרהורי ליבי", התרגשתי עם הצלילים הראשונים של "עוד מעט יהיה כבר אור בחוץ, מיותר כל כך ולא נחוץ", "זה לא אני, זו את" עם הנה-נה-נה-נה-נה-נה-נה-נה, וכמובן ״מפצח גרעינים״, השיר האהוב ביותר על דר, שכבר הספיקה להיות לפני בהופעת צהרים של רובס בזאפה.
הקהל נראה כמו חבורה של גיקים משנות השמונים, שזוכרים את ההתרגשות של "פנים ושמות" ו"בדרך אל האושר", שנהנים לשמוע בפעם המי יודע כמה את הסיפור על הרצח של ג'ון לנון ואיך רובס עבר דירה מהצד האחד של כיכר דיזינגוף לצד האחר והתעורר על המזרון משינה כשהקרין סיפר שלנון מת. כל כך הרבה פעמים שמעתי את הסיפור הזה, ובכל פעם התרגשתי מחדש.
כש"בדרך אל האושר" יצא עם ההיסטריה סביב "איך הוא שר", הרגשתי שאיבדתי את הקשר האינטימי עם דני רובס. דני רובס עד אז היה לא מוכר, לא פופולרי ולא כל כך הצליח. ההצלחה המסחרית שינתה אותו בעיני ושינתה את היחס שלי אליו. הוא החל להופיע על במות, במופעים גדולים, והפך להיות "זמר של כולם". אתמול חזרתי לשירים של "בדרך אל האושר", שכבר כמעט הספקתי לשכוח ונהנתי. מעניין להקשיב לדיסק הזה מחדש אחרי שנים.
דני רובס נותן הופעה מהנה למעריצים, עם נגיעות הומוריסטיות קטנות מהימים ההם וקריצה לימי "ג'ימי אוחנה" מדי פעם. בהופעה מופיעה איתו קרן טפרברג המתופפת, שהזכירה לי את "אנימל" מהחבובות. איזו אנרגיה. יש קצת געגועים לימים ההם, לגיטרה ולסינטסייזר, לגאגים עם דובי אנגלר. אז זה היה בקטן, היום זה יותר בגדול, אבל מהנה.
דני, תודה על הגעגועים לשנת 1988. היה כיף להזכר.
אב במשרה מלאה 
אני לא הייתי בהופעה שלו 🙂
ואת רוב השירים שהזכרת אני לא מכיר – מכיר רק את הלהיטים.
אבל תמיד אני זוכר אותו בתור ג'ימי אוחנה…
אהבתיאהבתי
מוטי במיוחד בשבילך:
אהבתיאהבתי
תודה 🙂
אהבתיאהבתי
רומנטיקן … זה ממש לא באופנה -:)
אהבתיאהבתי
😉
אהבתיאהבתי
כרגיל דרור, אתה מיטיב לנסח את הירהורי ליבי…
אהבתיאהבתי
רק עכשיו התודעתי לבלוג שלך ולתכנים שאתה מעלה. זה מדהים, הצלחת לנסח את המחשבות והתחושות שלי כשתארת מה עשו לך השירים של דני רובס ב"פנים ושמות". אני קצת יותר מבוגר ממך, אז בהופעה שלו הייתי כבר סטודנט אחרי צבא. זה היה באולם ה"סיפרוטק" (אם אפשר לקרא לו אולם) שהיה הדיסקטק של אונב' בן גוריון. ישבנו על הריצפה (לינולאום) בשורה הראשונה, ומאוד התרגשנו, עם אהבה אמיתית ראשונה לצידנו. השנה הייתה 88 כמדומני. השירים סחפו אותנו למחוזות אחרים. הכל היה פשוט, קטן וקרוב, כמעט אפשר לגעת באומן. וכשהוא מספר לך משהו בין השירים, ודני כידוע אוהב לספר, אתה מרגיש אוטנטיות שכזו, כאילו זה נאמר בפעם הראשונה.
גם אני זוכר ששרתי יחד עם הדיסק כל שורה, וזו התחושה המיוחדת שמעט תקליטים/דיסקים הצליחו לעשות לי, להאזין להם שוב ושוב כמו מנטרה.
אחר כך באו המופעים הגדולים, ימי הסטונדט, פסטיבל ערד (לא בטוח) שבהם הופקעה מאיתנו האינטימיות הזו של המופעים הקטנים.
חוץ מזה, כמה שנים קודם, כשהייתי עוד בצבא, אחי (שצעיר ממני) סיפר על איזה אמן מדהים (דני רובס) שבא לפאב מסויים בבאר-שבע, יושב שם בפינה על במונת בגודל 1 מ"ר, ומספר בדיחות על הביטלס, ובכלל, ובין הבדיחות מנגן שירים מקוריים. דני היה יושב שם יותר מ-3 שעות בכל פעם, ובהפסקה היה מצטרף בכיף לבאי המקום על כוס בירה. אחי בא במיוחד מספר פעמים לפאב, ביום שהוא הופיע, וכך דני צבר קהל נאמן. מאוד רציתי להיות בהופעות האלה אבל לא יכולתי בגלל השירות הצבאי. וכך פיספסתי לשמוע ולראות את דני רובס ממש unpluged.
תודה לך על הזיכרון הזה. (ואגב יש לנו עוד דבר במשותף, קשור לסרט ורוד)
אהבתיאהבתי
תיקון: אותנטי ולא איך שכתבתי.
אהבתיאהבתי
טוב, לי יש וידוי – אני מתה על דני רובס!!! זו הערצה של שנים על גבי שנים על גבי שנים.
הרומנטיקה שבשיריו, ההומור, החדות, הניואנסים, המלודיות ובעיקר – האיש עצמו. אחח….
אני עוד זוכרת את הימים בהם הוא היה מופיע ב"לוגוס" שבנחלת בנימין, על במה קטנטונת, עם רעמת תלתלים על ראשו וחיוך מתקתק. את כל המילים לכל השירים שלו ידעתי בעל פה (ועדיין יודעת!), תמיד יושבת כמה שיותר קרוב לבמה, וברגע שהוא פתח את פיו הייתי מתמסרת לכל תו ותו, מתענגת וגולשת בדמיוני הרחק הרחק.
כבר 20 שנה חלפו מאז ימי ה"לוגוס" העליזים ואני עדיין שומרת לו פינה חמה בליבי, הולכת לכל הופעה שרק מתאפשר לי, עוקבת באדיקות אחרי כל שיר חדש שיוצא והילדים שלי כבר מכירים (בעל כורחם) הרבה משיריו.
יתרה מזאת, כל תקליט שלו תמיד יצא "איכשהו" בסמוך לצמתים מרכזיים ומשמעותיים בחיי שתמיד השירים באותו תקליט התאימו כאילו נכתבו במיוחד בשבילי ובמיוחד לסיטואציה בה הייתי. אפילו התקליט האחרון שלו, "משהו חדש מתחיל", שיצא לפני 3 שנים וקצת יצא בדיוק בתקופה בה הייתי בתהליך גירושים מעיק וקשה ו… משהו חדש אכן התחיל.
תודה לך, דרור, על הפוסט הנפלא הזה, הצטערתי לקרוא על לכתה של איריס ואני יודעת איך פתאום נוצר ואקום ענק בעולמך, אבל אני סמוכה ובטוחה שדר וכל הסביבה המדהימה והתומכת שלך יעזרו לך למצוא את הכוחות לנשום עמוק ולהתחיל מחדש (בבוא היום, מן הסתם זה ייקח זמן, וזה בסדר).
ותמיד תזכור…
"ניסים קורים, הכול עוד אפשרי"!
שמרית.
אהבתיאהבתי