זוכרים את התקופה ההיא, שבה התכתבנו? לא בפייסבוק, לא בצ'אט, בווייבר או בווטסאפ. התכתבנו עם מכתבים אמיתיים מנייר ועם תיבת דואר לא וירטואלית. שלחנו מכתב ועברנו שבועות של ציפיה למכתב חוזר. היו גם כאלה שהפכנו אותם ל'חברים לעט', pen-pals, כאלה שהקשר שלנו איתם לאורך השנה התמקד במכתבים. אפילו אלה מארץ אחרת, ששלחו לנו מכתבים במעטפות צבעוניות (דר קוראת למעטפות דואר אויר 'מעטפות דגל אנגליה') עם בולים מעניינים וניחוחות של ארצות אחרות. כן, היתה דרך לתקשר עוד לפני הסקייפ.

היום השיתוף בחוויות מיידי. מצלמים במצלמה דיגיטלית או בסלולרי את האירוע, ישר מעלים לפייסבוק/לפיקסה/לפליקר/לאינסטגרם ומשתפים את כולם. הגעתי למצב שבו אני מסוגל במהלך אירוע שבו אני מצלם להעלות תמונות מכרטיס הזכרון של המצלמה לפייסבוק או לפיקסה דרך האייפד, לתייג את האנשים ולשלוח להם את התמונות במייל, וזאת עוד לפני שהאירוע הסתיים. אנשים די מופתעים לקבל מיילים עם תמונות בזמן אמת.

פעם צילמנו תמונות בפילם, חיכינו חודשים לגמור את הפילם ונתנו את התמונות לפיתוח בחנות הצילום. בחנות לא היתה מכונת פיתוח בחנות, והפיתוח ארך כשבועיים כי הפילם נשלח למעבדת הצילום של החברה. אחרי שבועיים קיבלנו את המעטפה עם התמונות, ועוד בחנות התמונות עמדנו וניסינו להבין מה צילמנו, מאיזה אירוע זה היה (כי לקח חודשים לגמור את הפילם) ולמה התמונות לא הצליחו. זה היה מתסכל, אבל הקדשנו מחשבה לכל תמונה. היום מצלמים, אם יצליח טוב, ואם לא – נצלם עוד סדרה של 1000 תמונות. בכרטיס הזכרון שלי היום אני מסוגל לצלם 3400 תמונות באיכות הבינונית של המצלמה. מזל שלא צריך לחכות כדי שכרטיס הזכרון יתמלא כדי לפתח…

אני מרגיש שלמרות הקידמה הטכנולוגית, הילדים שלנו מפסידים משהו בעולם המיידי כל כך שלנו. מפספסים את הציפיה, לחכות למכתב, לפיתוח תמונות. הציפיה היום היא, שהכל יהיה מיידי. אולי בגלל זה כולנו נהיינו היפראקטיביים כל כך.

דר ביקשה לפני כמה שבועות שאקנה לה בולים ונשלח מכתבים. בגן הם עושים פעילות כזו לקראת ראש השנה, שבה כל הילדים צועדים לבית הדואר, מבקרים את הדוורים ורואים איך ממיינים את המעטפות. כך קיבלנו כרטיס ברכה שדר הכינה בהפתעה בראש השנה.

החלטתי להפוך את הענין לפעילות חווייתית לאחר הצהרים. זה מתאים מאוד לאחר הצהרים בחורף, כשקר והשמש שוקעת בחמש בערב. הבאתי קונטרס בולים עם פרפרים, חבילת מעטפות וישבנו לכתוב מכתבים. דר ציירה על דפים, הדביקה מדבקות ושרבטה שירבוטים, אני שאלתי אותה מה היא מאחלת לכל חבר וכתבתי את הדברים בצד הדף. בסוף הברכה הוספנו "אני מקווה שתשלח לי מכתבים בחזרה". סיימנו את ההכנה בחותמות צבעוניות. דר הכניסה את המכתבים למעטפות, הדביקה את סרט ההדבקה ובחרה בול לכל מעטפה, שאותו הדביקה. לימדתי אותה איפה כותבים את כתובת הנמען, כתובת השולח ואיפה מדביקים את הבול. היתה בה התרגשות בכל פעם שסגרה מעטפה והדביקה בול. התרגשות שאני זוכר בתור ילד ממכתבים ובולים.

מה שגיליתי הוא שאני לא זוכר את הכתובות של רבים מהחברים. יותר נכון הוא שמעולם לא הכרתי את הכתובות.  בשביל מה בדיוק צריך לזכור שם רחוב ומספר בית בעולמנו הדיגיטלי? הרי תמיד אפשר לשלוח הודעה מיידית בווייבר או בצ'אט של הפייסבוק. אז הייתי צריך לפנות לחברים (בפייסבוק) ולשאול אותם לכתובת הדואר שלהם. זה קצת מוזר לשלוח הודעה בצ'אט לחבר ולשאול "מה כתובת הדואר שלך?". קיבלתי תשובות כמו "בג'ימייל?".

מחר נשלח את המכתבים בדרך לגן ונמתין לתשובות. נראה מה נקבל. הסלואו מושן הזה של צורת התקשורת מתאים לי.