קראתי לפני כמה ימים הרשומה הזו של יונית צוק. זה מעניין לקרוא למרות שאני לא חוויתי לידה שניה, אבל מה שהתחברתי אליו זה התסכול שלה מחוסר התקשורת עם התינוקת החדשה. היום כשדר בת שלוש ומנהלת את חייה כמעט לבד, כמעט ששכחתי את חוסר היכולת שלי לתקשר איתה בחודשים הראשונים.
אני זוכר כשהייתי נשאר עם דר בימי שישי, כשאיריס היתה נוסעת לגלי צה״ל, את סדר היום. זה הלך ככה: איריס מניקה ומרדימה את דר ובשעה 9 נוסעת לעבודה. דר ישנה כמו בלוק במיטה. לקראת עשר אני מוציא להוציא חלב שאוב קפוא מהמקפיא ומתחיל להפשיר אותו בקערית מים. מי שאי פעם ניסה להמיס חלב קפוא במים פושרים יודע שאין מלאכה איטית מזה, בעיקר כשיש תינוקת צורחת ברקע. לקראת עשר וחצי בבוקר אני כבר מוכן כמו המשרד להגנת העורף לאזעקה שעומדת לפרוץ, ואז מתחילה שירת הסירנה.
אני מזנק מהסלון אל חדר השינה (נו טוב, זו היתה דירה קטנה), לוקח את דר על הידיים ורץ אתה למטבח, ביד אחת מחזיק אותה וביד אחת פותח את השקית של החלב השאוב, שופך לבקבוק ומיד דוחף לדר לפה. זה פועל כמו הכפתור של כיבוי הסירנה והחזרה לשיגרה (״שרב כבד״ למי שזוכר).
דר יונקת במרץ את הבקבוק עם החלב השאוב, עוד 5 דקות של שקט. אחר כך מרים אותה על הכתף לגרפס (כמעט שכחתי את הגרפס). אחרי הגרפס, להציע שוב את הבקבוק כמו שלימדו בטיפת חלב, למרות שדר מסרבת לבקבוק אחרי הגרפס.
אחרי פרק ״הארוחה״, פונים לעניינים סניטריים. החלפות חיתולים, משחה וכו׳. אחר כך לובש מהר את הבייבי ביורן ומיד יוצאים לטיול, כי אחרת דר בוכה. את הצעדים הראשונים עושה במרץ, כך שהתנועות מרגיעות את דר. כמה טיולים טיילנו ביחד במנשא. את כל השבילים בסביון ובגני יהודה הכרתי. אחרי 20 דקות של טיול דר נרדמת וישנה שנת ישרים במנשא. בכלל בתקופה הזו, מתחילת הגזים ועד סיום צמיחת השיניים, דר העבירה את רוב זמנה במנשא.
אחרי שעה וחצי חוזר מהטיול, ואז מתחילים ההימורים – אצליח להוציא אותה ישנה מהמנשא או לא. כשאלת המזל מאירה פנים, דר חוזרת למיטה ישנה. כשאין מזל, היא צורחת מיד עם הנחיתה במיטה, מה שמחייב להחזיר אותה למנשא לעוד סבב של טיול בתוך הבית ונסיון לבשל ארוחת צהריים עם הילדה במנשא. בשעה אחת וחצי אמא חוזרת, דר נדבקת לה לציצי והשקט חוזר למעוננו.
אני זוכר שמה שהפריע לי בעיקר זה השיעמום. אתה נמצא בבית עם יצור שלא ממש מתקשר איתך. היום אני מסוגל להעריך את זה, כשדר ואני מבלים אחר הצהריים בשיחות עמוקות: ״אבא, השבוע ביקשנו סליחה בגן מאנשים, אז אני ביקשתי סליחה מאמא שלא התנהגתי יפה כשהייתי צריכה להתלבש בבוקר״ ואז אנחנו מתחילים דיון על סליחה וכללי התנהגות, עד שהדיון מתיש אותי… הוי כמה טובים היו הימים שבהם היא רק אכלה וישנה… סתם.
כשהייתי נשאר עם דר כשהיתה חולה זה בכלל היה נורא. ילד חולה שלא מתקשר איתך ולא מספר מה מציק לו ומה כואב לו זה מאוד מתסכל. כתבתי על זה פעם רשומה בשם ״אולי תראי לי איפה כואב לך״. בעיקרון זה נע בין צרחות אימים עד שהנורופן מתחל להשפיע לבין שינה של כמה שעות רצופות בהשפעת הנורופן.
אז היום אני מעריך את התקשורת הטובה שיש לי עם הברברנית שיש לנו בבית. ככה זה בת של יועצת תקשורת.