לאחרונה התחלתי להבחין שדר הבינה שיש לה אבא. זה החל סביב גיל 3 ומתגבר כמעט מדי יום. בעבר כתבתי את הפוסט ״למה אנחנו נעלבים כשהם צועקים אמא״ ובו ביכיתי את העובדה שאנחנו, האבות, בשנתיים וחצי הראשונות לגידול הילדים די שקופים מבחינת התייחסות הילד. סוג של סניטר/בייביסיטר זמני עד שאמא תתפנה. לא שלא ביליתי זמן עם דר לבד, לקחתי אותה לחוגים, ביליתי איתה אחרי הצהרים וגם לעיתים כשהיתה חולה, אבל תמיד היא בדקה מתי אמא תחזור. אני כאב מעולם לא הייתי הבחירה הראשונה שלה. גם כשדר נשארה איתי, אם פתאום היתה נופלת ומקבלת מכה, מיד היתה צורחת ״אמא!!!!!!!!!!!!״. לקח לי זמן להבין שזה טבעי ולהפסיק להיעלב מזה.

לאחרונה, בעיקר סביב גיל 3, פתאום דר מתייחסת אלי. ״אבא היום תבוא מוקדם מהעבודה ואם לא תהיה עייף נרכוב באופניים?״ היא שואלת אותי בבוקר. אחרי הצהרים אנחנו נהנים לרכוב על האופניים, דר יושבת מאחורי בכיסא, עם הקסדה הסגולה ונהנת לדחוף לי את הגב בעליות כדי לעזור לי לטפס. אנחנו רוכבים ביחד לחוג התעמלות ולעיתים לחוג שחיה. היא פתאום מבקשת מאיריס שאני אקח אותה לחוג.

בבוקר היא ניגשת אלינו למיטה, עולה על המיטה ולאחר שהיא מקבלת את מנת תה הצמחים שלה היא פונה אלי, מחבקת אותי ואומרת ״אבא, בוקר טוב, אני אוהבת אותך״. ממיסת לבבות של ממש. כבר לא אכפת לי שזה קורה בשעה חמש וחצי בבוקר.

פסיכולוגים התפתחותיים יאמרו שדר עוברת בגיל 3 את השלב הלוקומוטורי-גניטאלי לפי אריקסון או תסביך אלקטרה, לפי יונג. הנערה (תנסו להגיד את זה בקול של מורה) חובה התבגרות מינית ראשונה, ובמהלכה היא חווה קנאה באם ונמצאת בתחרות על ליבו של האב. תקראו לזה איך שאתם רוצים, לדעתי פשוט הילד מתבגר ומבין שהצרכים שלו יכולים להיות ממולאים גם על ידי האב.

בכל מקרה, הועלתי מדרגת סניטר/עובד משק/כח עזר לדרגת בייביסיטר בכיר. בעיקר כשדר גילתה את היתרונות שלי ברכיבת אופניים, שזו הפעילות האהובה עליה ביותר.

אז למה, עדיין כשהיא נופלת היא צורחת אאאאאאאמממממממאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!