השיח הישן השתלט על אמצי התקשורת בשלושת הימים האחרונים:  חילופי אש קשים/נפגעים/נגיב בכל הכח/השמיניה/השביעיה/המטבחון התכנסו/אור ירוק לצה"ל/מנהיגי החמאס ירדו למקלטים/למרבה המזל/בית הספר היה ריק מתלמידים/אירועים בוטלו/התכנסויות המוניות/מתקשים לחזור לשגרה/הערכת מצב במטכ"ל/אלוף הפיקוד הנחה/הרמטכ"ל דפק על השולחן/ממשלת חמאס אחראית/שר הבטחון הודיע/המנהיגים אינם בין החיים/מבצעי הפיגוע/יתכן ובשטח יש עוד מחבלים/ממולכדים ועוד קלישאות המוכרות לציבור הישראלי.

מישהו הבוקר תיאר את רמת הקשב של התקשורת כשל ילד היפר-אקטיבי. לפני חמישה ימים דיווחו על המחאה, אחרי יומיים עברו כולם לטפל במרגול ומיום שישי מטפלים בחילופי האש ובגראדים. הזכרון נמחק.

עוד אמרו שזה בא לביבי ולברק בזמן הטוב ביותר. הם קיוו שהמחאה תיעלם בספטמבר לאור מה שצה"ל מתכנן לפלסטינים, והופ – בא להם הפיגוע באוגוסט וכולם קוראים לקפל את הדגלים. ברק ניצל מקיצוץ בתקציב הבטחון, ויכול לעמוד לצידו של האלוף טל רוסו, ולכוון אותו למצלמה הנכונה. אותו טל רוסו שהיה אמור להורות על סגירת הכביש בעקבות ההתרעה החמה ולא עשה זאת.

לפני שנה וחצי שירתתי במילואים בחור הידוע כהר חריף, בגבול מצרים. מדובר באחד האזורים שכוחי האל שיש במדינת ישראל, סוג של חצר אחורית של המדינה, בה קומץ חיילים וחיילות מנסה לשמור על הגבול, בו מדי לילה עוברים מבקשי מקלט, מהגרי עבודה, סוחרי בני אדם, סוחרי סמים ואמצעי לחימה. וגם מחבלים, כך ראינו בסוף השבוע האחרון. ישראל הפקירה את קו הגבול הזה מאז 1982, בהיותו גבול שלום, וכעת משלמת את מחיר ההזנחה.

ושוב נכנסנו לסבב של התקפות חיל האויר על "מטרות" בעזה אל מול "כוננות ספיגה" של גראדים בערי הדרום. מישהו שואל לשם מה נחוץ מפגן המצ'ואיסטיות הזה מול העזתים? מדוע שר הבטחון צריך להתרברב, כאילו היה לוחם אינדיאני, על כך ש"מי שאחראי לפיגוע הזה כבר לא בין החיים", וזאת שכמה מאות מטרים משם נהרג לוחם הימ"מ? מישהו שואל מדוע צריך להפציץ את עזה בכל פעם ו"לראות בממשלת החמאס אחראית לנעשה ברצועה"? כולם מגיבים באוטומט ללא מחשבה. והציבור – הציבור מתלכד סביב צה"ל וההנהגה בעיתות משבר. כמצופה ממנו. ביבי נכנס לטריטוריה המוכרת, חמור סבר, בטחוניסט, "נכה ללא רחם במפגעים ובמי ששלח אותם". אז זהו, שהם רק מכים בנו, ואנחנו בכוננות ספיגה. ואיפה כיפת ברזל שכולם התגאו רק לפני כמה חודשים שתגן על ערי הדרום? לאן הלך הכסף ששפכו על המערכת הזו? ברק וביבי מבשלים לנו את ה"עופרת יצוקה" הבאה, את גיוס המילואים הבא, ושוב הסטודנטים, המתמחים, בני מעמד הביניים, יחרקו שיניים ויתגייסו ל"מלחמה על הבית".

אם המחאה הזו לימדה אותנו משהו בשבועות האחרונים, זה שצריך לשנות כאן את השיח. משיח ביטחוניסטי של טרור ובטחון, לשיח חברתי של חינוך, בריאות ורווחה. לעם נמאס לראות את רוני דניאל ואלון בן דוד, מצטטי הביפרים, המפחידים אותנו השכם וערב מפני מה שעלול לקרות אם נקצץ בבטחון. לממשלה נוח לנהל מלחמה, כי אז הביקורת לא מופנית כלפיה, אין צורך לקצץ בבטחון ושר הבטחון, ראש מפלגת ששת הדרדסים, יכול להיות מוגן בכסאו. תנאי השירות המפליגים של משרתי הקבע מובטחים. שקט, יורים.

אולי היינו צריכים לנסות אחרת? אולי לשלוח כלי טייס בלתי מאויישים להפציץ "מטרות" בעזה זו לא התגובה הנכונה? אולי במקום להגיב למציאות היינו מנסים ליצור כאן מציאות חדשה, כפי שמנסים ליצור כאן דפני, סתיו והאחרים? 300 אלף בני האדם, שיצאו לרחובות לפני שבועיים (מי זוכר?) והפגינו, אמרו את דעתם בקשר לשינוי סדר היום במדינה. מישהו שאל את עצמו אולי הסכסוך הזה יכול להיפתר אחרת? מישהו שאל למה הממשלה מציתה את הסכסוך עם בניה לחרדים במזרח ירושלים וביהודה ושומרון?  מישהו אמר פעם שכשמסתכלים דרך כוונות הרובה, כולם נראים אויבים. מדינת ישראל מסתכלת יותר מדי שנים דרך כוונת הרובה על המציאות, אולי הגיע הזמן להשתחרר?