בחודש אפריל האחרון, כשאיריס ואני היינו במרפאה האונקולוגית באיכילוב וקיבלנו מד״ר ספרא את ״החדשות״ על היותה של איריס גרורתית ובלתי ניתנת לריפוי, באותו יום נורא פגשנו במסדרון את עדי טלמור. הוא נראה נבוך בתחילה לראות אותנו שם, בתחילה ניהל איתנו שיחת סמולטוק של חולי סרטן, עד כמה שניתן לנהל סמולטוק במצב הזה. לאחר כמה דקות ניגש אלינו ואמר ״איריס, את מבינה למה אני כאן. אני מבקש שלא תספרי לאנשים בתחנה. אני אודיע לאנשים כשארצה להודיע״. הבטחנו לו שהסוד שלו שמור איתנו, וכך עשינו. לא דיברנו על הפגישה הזו עם איש מאז.

אני לא נמנה על אנשי גל״צ והיכרות שלי עם טלמור היתה דרך איריס, כשבאתי איתה מדי פעם לתכנית ״קולה של אמא״ בימי שישי ועדי ערך את המבזקים בסוף השבוע. היו לו גינונים מאוד פולניים-אירופאיים, הוא תמיד התעניין מתי לאחרונה הייתי בפולין עם בית הספר ובדרך כלל סיפר על עוד יעד בחו״ל שאליו נסע לאחרונה או מתכוון לנסוע. הוא מאוד אהב לפגוש את דר והתעניין בשלומה. בפגישה באיכילוב הוא נראה שונה, הוא חבש כובע מצחיה והיה ניכר עליו שהוא מאוד נבוך מההמתנה במסדרון.

עדי ביקש מבכתב שהשאיר אחריו שיודיעו על כך שהיה חולה בסרטן, ולא ב״מחלה קשה״ או ״מחלה ממארת״ או כל אחת מהמילים המכובסות האחרות ששומעים עליהן בתקשורת. למה אנשים מתביישים להגיד שחלו בסרטן? למה, זו אשמתם?מה פשר האמונה הטפלה הזו? אף פעם לא אבין זאת.

עדי בחר לסיים את חייו בדרך אקטיבית, ואני לא שופט אותו על כך. אני בכלל לא שופט חולי סרטן. כל אחד מתמודד עם בשורת האיוב הזו בדרך שונה. אין דרך ״נכונה״ להתמודד עם העובדה שבגופך מקננים תאים הרסניים שיהרגו אותך בסופו של דבר. יש מי שמחליט להלחם עד טיפת הדם האחרונה, תרתי משמע, ויש מי שמחליט שהמלחמה מיותרת ועדיף לקצר את החיים. אני משער שיש בזה סוג של שמירה על השליטה במצב, נקיטת יוזמה אקטיבית אל מול המחלה הזו, שרוב הזמן אנחנו פסיביים מולה.

מן הראוי שהמדינה תאפשר, בדומה למדינות אירופאיות נאורות, לחולים סופניים לסיים את חייהם בדרך אקטיבית ובכבוד. אבל מה אני מדבר, אנחנו חיים במדינה שבה מזעיקים רבנים כדי לקבוע אם האדם מספיק מת כדי לתרום את איבריו, אז מי יאשר כאן המתת חסד.

כשסבתא של איריס, בת 87, ניצולת אושוויץ, עצמאית ופעילה, רוצה לעצבן את כולם, היא אומרת ״אני לא אהיה סיעודית. לי יש כתובת בהולנד״. היא רומזת שתיסע להולנד לבצע המתת חסד. אנו מתייחסים אל זה כאל איומים של פולניה, כמו ״אני כבר אנוח בקבר״, או כמו שאומרת הבדיחה על הפולניה ״חולה, חולה, חולה – אלמנה״. הלוואי על כולנו להיות כל כך פעילים ועצמאיים בגיל 87. היא ושמעון פרס. אבל אולי זו אכן הדרך הנכונה לסיים את החיים, בכבוד, בצורה אקטיבית,לבחור איך זה יקרה? אני טוען שהכי טוב למות כמו רפול – בגיל 75, בעודו פעיל בריא ועצמאי, שטף אותו גל ולקח אותו אל מותו בים. מה קרה, עדיף עוד כמה שנים במוסד סיעודי ללא שליטה על חייו?

שוב, אני לא שופט איש. שכל אחד יעשה מה שמתאים לו. אבל שיתנו לכל אדם את הבחירה. לא רק למי שיש לו כמה אלפי דולרים לטוס לאירופה.

אז עדי, נתגעגע לקולך הרועם במבזקים של שבת. ושתמיד תדווח על דברים שפורסמו בסוכנויות הידיעות כי אין מה לדווח על מה שקרה בישראל בשבת. אני אזכור אותך בכל פעם שאשמע את הצליל של המבזק בשבת או בימי שישי, ליד דסק החדשות, ממנו היית קופץ בכל פעם שהיית רואה אותנו מתקרבים.