כמו בימים הראשונים של מחאת האוהלים, העיתונות והציבור לא ידעו איך "לאכול" את מחאת האמהות, כנגד המחיר שעולה לגדל בארץ ילדים. איריס ראתה את הכתבה הראשונה בעיתון ואמרה לי "איזו מחאה? מה הם בוכים על מחירי הבוגבו והמוצי בישראל לעומת המחירים בחו"ל?"

אז זהו, שלדעתי המחאה מוצדקת. גם בגלל מחירי הבוגבו בארץ, וזו לא מחאה של צפונבונים. אמילי עמרוסי כותבת היום ב"ישראל היום": "מחאה אותנטית כמו שחורדינית". היא כותבת "רוב הישראלים אכן לא יכולים לגמור את החודש, אבל זה משום ש-1.3 מליון מאיתנו יצאו החודש לחו"ל. הכתיבה של מאפיינת את כל הכותבים הימניים בעיתונות, ובעיקר ב"ישראל היום", שנוטים לבקר את המחאה, לזהות אותה כשמאלנית, צפונית, לבנה, נהנתנית, מסתמכת על תרבות ה"תן לי". אז דפני ליף היא מכפר שמריהו, אז מה? תושבי ההתנחלויות פוחדים לאבד את הממשלה שלהם, שמטילה עבורם ביצי זהב ושופכת כספים על ההתנחלויות ולכן הם נוטים לבקר את המחאה ה"צפונבונית".

אני לא חושב שמחאה היא רק של רעבים ללחם, שיצאו לרחובות להלחם על הלחם. מעמד הביניים לא מתבייש בכך שהוא רוצה לנסוע לחו"ל פעם בשנה, פעם בשנה לצימר, לקנות בוגבו לתינוק ובייבי ביורן, ועדיין לבקר את הממשלה על כך שמחירי הדיור, הגנים ואחזקת הילדים בישראל הם מהגבוהים בעולם. אני לא צריך לקנות לבת שלי סמרטוטים כדי שתהיה לי הזכות למחות על יוקר המחיה בישראל. זו לא מחאה של שבעים, אבל גם לא מחאה של עניים מרודים. זו מחאה של מעמד הביניים, שמשלם ונותן ומקבל כלום.

מדינת ישראל מצטיינת מאוד וסופר סוציאלית כשמדובר בהולדת ילדים – בדיקות הריון חינם, כמה שתרצו. טיפולי הפריה, פונדקאות, הכל בסל הבריאות, הכל במימון המדינה (כמעט), מענקי לידה ואשפוז חינם בבית החולים. ואז הכל נגמר. מהרגע שהוצאתם את התינוק מבית החולים, המדינה מפסיקה לתמוך בכם. אפילו את הסלקל תאלצו לקנות בעצמכם. בעצם המדינה נותנת משהו, היא נותנת קצבת ילדים בסך 159 ש"ח בחודש. מספיק לשתי חבילות חיתולים ועוד חצי מטרנה. גני ילדים שעולים יותר מאוניברסיטה – לא מעניינים את המדינה. מעונות יום שפועלים גם בחופשים? רק אם התמזל מזלכם להשיג מקום בגן באחד הקיבוצים. המדיניות הזו פוגעת במשפחות במעמד הביניים, שלא מקבל סיוע בתשלומים למעונות, ובעיקר פוגעת בנשים, שרבות מהן בוחרות שלא לחזור לעבודה בגלל מחירי הגנים/צהרונים. הרי רוב המשכורת מממנת את הגן והצהרון, אז בשביל מה לעבוד?

עצה לכותבים הימניים ב"ישראל היום": תפסיקו לשבת על הגבעות בהתנחלויות, או באוניברסיטת בר אילן,  שהמדינה דואגת לכל שם, ולקרוא למחאה של ההורים בתל אביב מחאה צפונבונית של עשירים. מותר למחות גם אם עושים זאת במוצי חדשה או בבוגבו, ולא רק בעגלת ילדים ישנה מבני ברק. זה לא קשור.

לפני שמונים שנה סבא של אבא שלי קנה אדמה חקלאית באבן יהודה, דבר שנראה בעיניו המעשה הציוני לעשות. הוא לא עשה זאת כדי להתעשר או כדי לבנות בתים. במשך השנים גידלו בחלקה הזו בוטנים וניטע פרדס. לימים אבי בנה על חלק מהקרקע את ביתו, ואנחנו בנינו את הבית על חלק נוסף. אם סבא רבא יל"ג כהנוביץ' לא היה קונה את האדמה הזו, היינו עדיין חיים בשכירות במקום כלשהו. זו האמת המרה על מחאת האוהלים. מי שלא התמזל מזלו להוולד למשפחה הנכונה או למשפחה עם הרכוש הנכון נדון לחיים נטולי בעלות על קרקע. זו משמעות המחאה הזו. למי שנושא את הארץ הזו על גבו שנים רבות מותר להלחם על הזכות לגור בתל אביב או במרכז. זו לא פריבילגיה. הדור שלנו חי שנים רבות מדי על חשבון ההורים ומצליח להשאר במעמד הבינוני הודות לעזרת ההורים. הגיע הזמן שהדור הזה יוכל לעמוד לבד על הרגליים.