מתוך הויקיפדיה: אסקפיזם היא הסחת דעת נפשית, באמצעות בידור או בילוי כלשהו, במטרה "לברוח" ממצבים שנתפסים מלחיצים ולא נעימים במציאות היומיומית. מקור המילה הוא במילה הלועזית "escape", שמשמעה "בריחה". אסקפיזם מוגדר על ידי ההתנהגות ועל ידי המוטיבציה שמאחוריה – הרצון לברוח מהמציאות.

לא יכול להתמודד עם החרדה הזו. לא מסוגל לראות חדשות או לשמוע חדשות. לא רוצה לשמוע על אזעקות, נפילות, ירוטים, כיפת ברזל, פג'אר או צווי 8.

זה מחזיר אותי לחרדה של חורף 1991, למלחמת המפרץ, אותה טראומה לאומית לא מטופלת, שבה רצנו לחדר האטום והיינו בחרדות מכל אופנוע שעבר. היום כולם מדברים על מלחמת המפרץ כעל חוויה מצחיקה, זוכרים את החדר האטום והמסיכות, את "העולם הערב" ו"זהו זה". כולם מדחיקים את הטראומה.

צווי 8 מחזירים אותי לפסח, שנת 2002, הפיגוע במלון פארק בערב ליל הסדר ואחריו הטלפון שהודיע לי שאני מגויס. אחר כך 30 ימים של לחימה בג'נין. פתאום הבנתי שהמילואים האלה זה לא משחק ילדים של ליווי הסעות בשטחים, זו גם מלחמה, שנהרגים בה.

אני בן 39. יש לי עוד שנה לשרת במילואים, לפחות על הנייר. לפני כשנה וחצי, כשהמצב של איריס החמיר, הגעתי לראיון עם המג"ד שלי. סיפרתי לו שאני מתפקד כאב חד-הורי למעשה, ושאיריס עוברת טיפולים קשים. ביקשתי שיפטור אותי משירות מילואים בינתיים, לפחות עד שהמצב ישתפר. הוא שמע את הדברים והורה לשליש לא לזמן אותי לאימונים ותעסוקות. עכשיו שוב אני מקווה שלא יגייסו אותי, מה בדיוק אני אמור לעשות עם דר? לעטוף אותה בשמיכה ולהביא אותה איתי לגדוד?

שיטת ההתמודדות שלי היא להדחיק. לא לשמוע על זה, לא לקרוא על זה. המחשבה היא שאם לא אשמע את החדשות זה יעלם.

בסוף השבוע האחרון היה לי קל יותר לברוח למחוזות האסקפיזם שלי. נסענו כל המשפחה לפנחס וגסטון, לאחוזה בשבי ציון. צריך להבין שבשבילי ובשביל איריס, פנחס וגסטון היה סוג של בית, שנהננו לחזור אליו כל שנה, במאי, ביום הנישואים. פעם לצימרים בלימן, פעם לאחוזה בשבי ציון. לבלות שם יומיים נטולי דאגות, לשכוח מהכל ופשוט לנוח ולהנות. הפעם האחרונה שהייתי בשבי ציון עם איריס היתה במאי האחרון, כשנסענו שוב לרגל יום הנישואים. איריס סבלה אז מכאבי גב קשים, נטלה אופטלגין נוזלי כל הזמן ולא הרגישה טוב, אבל בכל זאת נסענו. את רוב הביקור שם היא העבירה בשינה במיטה, כשהיא סובלת מכאבים בכל הגוף. היא מאוד הצטערה ש"קלקלה" לי את הנופש בכך שהרגישה לא טוב. אני אמרתי לה ששום דבר לא יכול לקלקל לי את הנופש.

הארוחה שבישל לנו השף מוריס שם, ארוחת הדגים הנהדרת, היתה בערך הארוחה הממשית האחרונה שהיא אכלה. כשחזרנו משבי ציון איריס התאשפזה בבית החולים ומשם חזרה כבר עם מחולל חמצן, ומשם החלה ההדרדרות.

איריס בארוחת הבוקר במאי 2012. רואים כמה כואב לה הגב

פיני, בעל המקום, היה חבר אמת של איריס ושלי. איריס היללה אותו בכל מקום ובכל פורום ודאגה שכולם יכירו את פנחס וגסטון והצימרים הנהדרים שלהם. בשבעה הוא הגיע, די המום. אמר ששמע על מותה של איריס בכתבה בחדשות, ולא הבין מאיפה זה בא. סיכמנו שניסע לפנחס וגסטון כל המשפחה, לחגוג ולהיזכר ברגעים הטובים של איריס. אז נסענו. הפעם הגענו עם הילדים, שלא הבינו בתחילה לאיזה מלון הם הגיעו. מהר מאוד הם התרגלו לוילה ולפינוקים שהיא מציעה.

בילינו סוף שבוע של זכרונות טובים, נזכרנו באיריס והסתכלנו בתמונות שלנו מהמקום הזה. דר רצתה לדעת בדיוק איפה איריס ישבה, איפה אכלה ומה עשתה. ואני, כמו מדריך תיירים, הלכתי והראתי לה – "את רואה, כאן צולמה התמונה שאמא יושבת בארוחת הבוקר. היא ישבה כאן, על הכסא הזה", "במאי האחרון ישנו אמא ואני בחדר הזה. אמא ישנה בדיוק במקום שאת ישנה איתי במיטה"ֿ, "כאן יצאנו לטיול על חוף הים כשהיינו איתך ביחד כשהיית בת 9 חודשים ובאנו להתארח כאן". היא נהנתה לשחזר את הזכרונות שלי מהמקום ולראות את התמונות.

מאי 2009. דר ואיריס נהנות במיטה ביחד

מוריס השף בישל לנו ארוחות מלכים כל ערב, ואנחנו ישבנו סביב השולחן, כל המשפחה, ונהננו להיזכר. סיפרתי איך איריס הפכה אותי ל"פיינשמייקר", מאחר שישן באוהלים במדבר לאחד שמגיע לצימרים יוקרתיים ואפילו נהנה מזה. הרמנו כוסית לכבודה ואני הרגשתי שהיא איתי סביב השולחן, צופה בנו ונהנית. החלום שלה היה להביא את כל המשפחה לשבי ציון, לתפוס את כל החדרים ולהנות שם. אז חגגנו כולנו לכבודה. ואיזו חגיגה זו היתה.

איריס ודר ומוריס השף במאי 2009

נובמבר 2012. ארוחת הערב המשפחתית

החדשות רדפו אחרינו גם לשם, אי אפשר היה להמנע מהידיעות על נפילות ואזעקות. אני התחננתי לכולם שלא יספרו לי על החדשות, לא רציתי לראות חדשות, שלא יקלקלו לי את החוויה. פנחס וגסטון היה בשבילנו בועה, מנותק מכל העולם מסביב, מקום שבו מגיעים כדי לשכוח מהכל ולהנות. רציתי לשמור את הבועה הזו כמה שאפשר. עוד קצת.

ביום שישי אחרי הצהרים דר ביקשה ללכת לחוף הים ביחד, כמו שעשינו אז, איריס, דר ואני. דר היתה על במנשא על הגב שלי, זה היה בוקר, ויצאנו לטייל על החוף הסלעי של שבי ציון. יש משהו כיפי בחוף הזה, תמיד מרגישים נורא לבד, למרות שיש שם אנשים. הסלעים נותנים למקום אוירה מיוחדת. לקחתי אותה, הושבתי אותה על הסלעים וסיפרתי לה על הטיול שעשינו ביחד.

מאי 2009. טיול על החוף

מאי 2009. איריס בטיול על החוף

נובמבר 2012. דר על החוף

נובמבר 2012. דר על החוף

היה לי כיף להיות עם המשפחה ולהיזכר. יש לי זכרונות טובים מהמקום הזה. היה לי כיף להדריך את דר בשבילי המקום, לשמר עבורה את הזכרון מאיריס. היא כל כך רוצה לא לשכוח, שואלת על כל דבר, רוצה שהזכרון שלה מאיריס ישאר. תמיד כיף להיות מוקף במשפחה ובחברים טובים.